לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לא דיברנו עוד על אהבה



Avatarכינוי: 

בת: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2013

פרק 6


חזרתי. נותנת לסיפור הזה עוד צ'אנס...

מקווה שתהנו וממליצה לכן לעבור על הפרקים האחרונים שוב פעם.

עבר הרבה זמן מאז הפרק האחרון שעלה.

 

פרק 6

- "רגע, ולא התנשקתם?" הלסת של ירדן כמעט יצאה מהמקום. כנראה שהיא באמת רואה אותי כבחורה זולה שממהרת להיכנס למיטה על הדייט הראשון. למרות שגם אני ציפיתי ליותר מעצמי, ואולי גם מנדב. היא הכניסה לפה שלה את השוקולד שקיבלה יחד עם האייס קפה והמשיכה להסתכל עלי במבט המבעית שלה. 

- "לא... רק נשיקה קטנה על הלחי, את יודעת." דחפתי גם אני את השוקולד שלי וזרקתי את העטיפה בתוך כוס השוקו שלי שהייתה ריקה.

"ומה את אומרת עליו?" היא החליטה לקום, למרות שעוד לא רציתי. השוקו היה כבד מידי והבטן כאבה לי. 

- "שהוא מתוק אמתי," חייכתי אליה וקמתי. אין לי כוח להמשיך להסתובב בקניון ואני צריכה ללכת הביתה וללמוד למבחן בספרות. 

כמו שציפיתי- במועד הראשון נכשלתי ואורית, המורה, התקשרה להורים שלי. למזלי הם לא יכלו לבוא לבית ספר לשיחה עם הרכזת בטענה של חוסר זמן, או ליתר דיוק- בזבוז זמן, אז שכנעו אותה לתת לי מועד נוסף, ואילו אני הבטחתי שהפעם אשתדל יותר ואלמד. יש לי יותר מזל משכל. להורים שלי אכפת מהלימודים שלי, אבל העבודה קצת יותר חשובה והם לא יבזבזו את הזמן שלהם לשבת ולשמוע את מה שאורית והרכזת אומרות אם אפשר לפתור את זה בשיחת טלפון פשוטה ומועד נוסף. מחר המבחן ובתור התחלה לקחתי את המחברת של ירדן. זאת הסיבה שאנחנו מסתובבות בקניון- ירדן הייתה צריכה לקנות מתנה לאמא שלה ליומולדת וביקשה שאבוא איתה ובתמורה אקבל את המחברת האגדית שלה.

- "דיברתם מאז?" 

- "סמסים בעיקר. הוא בצבא אז עוד לא ממש יצא." ממש מבאס שביום ראשון הוא חזר לצבא. רציתי שנצא עוד פעם לפני שהוא חוזר לבסיס לשבועיים שלמים.

- "ושישי הזה קבעתם משהו?"

- "הוא יוצא פעם בשבועיים, חד פעמי הוא יצא פעמיים בשבועיים האחרונים."

- "תגידי, איך הוא בקרבי אם הוא בן יחיד ועוד לאמא חד הורית?" שאלה. האמת שלא ממש הבנתי איך הקטע הזה הולך אבל גם אני הסתקרנתי. אני יודעת שבן יחיד צריך אישור מההורים להיות בקרבי, אבל עוד לאם חד הורית... זה אפשרי בכלל?

- "לא יודעת, לא שאלתי." היינו ביציאה מהקניון שירדן הוציאה את המחברת הירוקה שלה מהתיק והגישה לי אותה. אני מקווה שזה מה שיגרום לי לגרד את ה-80, אחרת הלך עלי.

 

הגעתי הביתה וזרקתי את הארנק שלי על אחת השידות בכניסה לבית. למרות שכל מה שהתחשק לי זה לשכב על המיטה עם הפנים אל הטלוויזיה, הייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים ולקרוא את החומר למבחן.

פתחתי את הטלוויזיה על MTV ונשכבתי על המיטה, פותחת את המחברת ומנסה להתעניין כמה שיותר בשירת ימי הביניים, רומן וסיפור קצר. 

בהתחלה הלך טוב. הצלחתי להבין באמת למה התכוון המשורר במטפורות והדימויים אבל אז, מבלי לשים לב בכלל, הראש שלי נדד למקומות אחרים...

אולי סוף סוף אני אצליח להיכנס למערכת יחסים רצינית כמו של מאיה ובן. שיהיה מישהו שיאהב אותי, יספר לי בבוקר שחלם עלי חלום מתוק. מישהו שידאג כל היום לשלומי, ישלח הודעות שהוא מתגעגע ושהוא מת לראות אותי. מישהו שישכב לידי במיטה וילטף את ידי מבלי לדבר. שידע כשקשה מבלי שאצטרך לומר דבר וידע בדיוק איך לנחם. מישהו שיכניס אותי לביתו מבלי להסתיר אותי בדרך לחדר. מישהו שיכבד אותי ואת הגוף שלי. שאני לא אהיה עוד 'כוסית- שהצלחתי- להכניס- למיטה' מבחינתו. אני רוצה מישהו שיאהב אותי כמו שלא אהבו אותי בחיים. שנוכל לחגוג חודש ביחד ואז חצי שנה ושנה, שנתיים, שלוש... שרק הוא יעניין אותי ורק עליו אחשוב. 

 

"דני," שמעתי צעקה מוכרת מלמטה. הבנתי שאני לא מצליחה ללמוד כמו שתכננתי. הראש שלי מלא במחשבות והלב שלי מלא בפרפרים עוד מיום שישי בערב. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על נדב. על כמה שהוא רגיש, חמוד, מצחיק, יפה... הלוואי שהייתי יכולה לחזור לאותו ערב, לשבת ולדבר איתו בלי הפסקה. שהזמן פשוט ייעצר כשאנחנו ביח-

"דניאל!" אמא צעקה חזק יותר בשעה שנסחפתי, פעם נוספת, עם המחשבות שלי. כשהיא קוראת לי בשמי המלא זה לא סימן טוב. משהו קרה ואני לא בטוחה שאני רוצה לדעת מה.

סגרתי את המחברת, מניחה אותה על המיטה ויוצאת מהחדר לכיוון הסלון. 

"למה את לא עונה כשאני קוראת לך?" שאלה כשפגשתי אותה שוכבת על הספה עם רגליים מורמות. היא הייתה נראית מעט חיוורת, אבל בקושי ניתן היה להבחין.

"בדיוק למדתי למ-"

"טוב לא משנה," קטעה אותי והרימה את ידה הימינית על מצחה. "את יכולה ללכת לסופר לקנות חבילת ביצים וגבינה לבנה לארוחת ערב? אני עם כאבי ראש נוראיים," שאלה והסבירה את פשר החיוורון שעל פניה. 

למרות שלא היה לי כוח ללכת עד הסופר, ראיתי שאמא מרגישה על הפנים. לא רציתי לגרום לה להרגיש יותר גרוע ולכן וויתרתי על הוויכוח מי ילך לסופר- אני או מאיה. 

לקחתי מהקערה במרכז שולחן האוכל שטר של 50 שקלים ויצאתי מהבית. 

 

בדרך לסופר פגשתי בשקד, אחת החברות של ירדן, ובמקרה גם היא הייתה לכיוון הסופר אז הלכנו ביחד, משתדלות שלא יהיה מביך מידי.

"עכשיו אני בדרך אליו לדבר. אני לא יודעת מה הוא רוצה ממני אבל אני חייבת להבין כבר," אמרה בשעה ששתינו הולכות בצעדים די איטיים. אף פעם לא חשבתי שאוכל לדבר עם שקד על עניינים קצת יותר אישיים מאשר השיחות שלנו על בגדים. נכון שביומולדת של ניצן סיפרתי להן על נדב אבל לא הרגשתי הכי בנוח ועשיתי את זה לגמרי מתוך אילוץ. באמת ניסיתי להתחבב עליהן ולהתחבר איתן בשביל ירדן, ועכשיו השיחה נפתחת מתוך עניין וזרימה. הקשבתי לשקד על מתן, הבחור שהתחילה לצאת איתו אבל עוד לא יודעת אם זה רציני מבחינתו.

"כן, תסבירי לו שאת רוצה משהו בקטע רציני ולא משחקים וקחו את זה צעד אחד קדימה," חייכתי אליה. התקרבנו לסופר ולהפתעתי הרבה התבאסתי שהשיחה איתה נקטעה. ממש נהניתי איתה ובאמת רציתי להיפתח מולה ולספר לה על הדייט המושלם שהיה לי ביום שישי האחרון, על המחשבות והרגשות שיש לי כלפי נדב ועל התשוקה שלי לקבל נשיקה אמיתית.

"נדבר מחר בבית ספר?" שאלה אותי והתחילה להתרחק ממני לכיוון ביתו של מתן. 

"כן," חייכתי אליה. לשם שינוי הצלחתי להיות נחמדה. ירדן תשמח לשמוע. 

איכשהו כשהן כל אחת בנפרד הן הרבה יותר נחמדות מאשר כשהן ביחד. אי אפשר להתקרב אליהן כשהן חבורה, זה פשוט נורא. זה כאילו יש מולן חומה המפרידה ביני לבינן, אבל כשהן בנפרד כל אחת מצליחה להיות הרבה יותר נחמדה ופתוחה. 

 

נכנסתי לסופר, קניתי את הביצים והגבינה ואף התפנקתי בפסק זמן כחול בדיוק כמו שאני אוהבת. לא יודעת מאיפה הגיעה האופוריה הזאת שעופפת אותי אבל אני מרגישה כל כך טוב עם זה. כבר הרבה זמן לא הרגשתי כמו שאני מרגישה עכשיו. שום דבר לא מטריד אותי- לא המבחן בספרות, לא אורית, לא מאיה, לא טל... טוב לי. בדיוק עכשיו הכול מתחיל להסתדר לי ואני לא אתן לאף אחד להרוס לי את ההרגשה הזאת. אני לא רוצה שזה יעלם לעולם. אולי אני שמחה עוד לפני שמשהו קרה עם נדב אבל יש לי הרגשה טובה לגבינו, וזה מה שחשוב. מתחילת ההכרות שלי איתו הוא הרגיש לי שונה מאחרים, לא מדבר כמוהם ולא מתנהג כמוהם. יש לו כבוד מינימלי לבחורה שהוא פוגש ולא מתעלק עליה ישר כדי להכניס אותה למיטה.

הוא שונה וזה נחמד לצאת מהמיינסטרים מידי פעם. אני לא רוצה להמשיך להידבק לגברים בלי שום כבוד או רגש. טל היה הגבר המושלם עד שפגשתי את נדב. הוא לא מתחייב, לא מרשה לעצמו ולבחורה לערב רגשות מיותרים.

 

"27.90" אמרה המוכרת המשועממת בצדו השני של הדלפק. שערה השחור היה מבולגן בקוקו מרושל למדי והאיפור שלה נמרח. בטח יושבת כאן עוד מהבוקר ומעבירה מצריכים מצד אחד לצד השני. 

הגשתי לה את השטר הסגול, חיכיתי לעודף ויצאתי. 

השעה מתחילה להיות מאוחרת ובגלל העונה בחוץ כבר חשוך. חורף תמיד מכניס אותי לדיכאון. בלי שום סיבה מוקדמת. אולי זה החושך, הקור או חוסר המוטיבציה של אנשים לצאת ולעשות משהו. בקיץ תמיד יש אווירה אחרת באוויר. כל הזמן רוצים להיות בחוץ למרות החום המטורף שיש בארץ. אנשים נחמדים יותר, זורמים יותר. 

למרות שבתקופה כזאת אני אמורה להיות בשיא הדיכאון העונתי שלי- השנה אני יותר משמחה. מבלי לשים לב חיוך ענקי מרוח על פניי בלי האפשרות למחוק אותו. ולמה שארצה בכלל למחוק אותו?

 

מאיה ובן ישבו ליד אמא ונראו מודאגים.

"למה מסריח כאן?" שאלתי בשעה שאני סוגרת את הדלת מאחורי, מניחה את השקית בכניסה למטבח.

ריח חמצמץ ולא טוב התפשט באזור הסלון ונכנס לריאותיי בשנייה שפתחתי את הדלת. הריח היה כל כך חזק...

מאיה הסתכלה עלי וסימנה לי בידה על הרצפה, בצד השני של הספה.

"רציני השארת את זה ככה? למה לא ניקית את זה??" שאלתי בעצבים כשאני מסתכלת על הקיא המרוח על הרצפה. היה הרבה ממנו. לפני שהבנתי הסתכלתי על אמא המסכנה ששוכבת עם עיניה עצומות וידה הימנית מונחת על מצחה, בדיוק כמו שמצאתי אותה לפני שביקשה שאלך לסופר.

"אני כאן עם אמא את לא רואה?! תנקי שנייה," ספק ביקשה ספק ציוותה וסובבה את גבה אלי כשפניה מופנים לאמא.

"מה?! הרגע חזרתי מהסופר, תנקי את זה את!" כמעט וצעקתי. עלתה לי על כל העצבים המפונקת הזאת. שום דבר היא לא עושה. כלום!

"מה הבעיה שלך להביא סמרטוט ולנקות את זה רגע?!" סובבה אלי חצי מבט עצבני וסובבה את מבטה אל בן.

"את חתיכת-"

"אני אנקה את זה," אמא התרוממה מעט כשהיא נראית מסוחררת לגמרי.

"לא משנה..." סיננתי והלכתי לכיוון השירותים להביא סמרטוט ודלי כדי לנקות את הקיא של אמא. היא נראתה כל כך לא טוב שלא יכולתי להתעלם מזה כמו מאיה ולהמשיך בוויכוח המיותר הזה עכשיו. היא כל כך אגואיסטית, חושבת רק על עצמה. עלאק מנסה לתמוך באמא. חבל שאבא לא כאן, הוא לא היה מוותר לה על זה.

"אמא את רוצה שנזמין לך ביקור בית?" מאיה שאלה את אמא כשהיא מסתכלת עלי מלמעלה מנקה את הקיא. אני יכולה להישבע שראיתי על פניה חצי חיוך מתגרה מלא בהרגשת ניצחון.

לפעמים אני לא יכולה לסבול אותה. היא מטריפה אותי מעצבים. לא משנה מה מאיה תגיד, איכשהו היא תמיד מצליחה להעלות בי את כל הפיוזים. כל דבר הכי קטן שהיא עושה או אומרת יכול לשגע אותי. גם כשהיינו קטנות היינו ככה- כמו חתול ועכבר. אף פעם לא מסתדרות. אנחנו שונות בתכלית. כל מה שהיא אוהבת אני שונאת וכך להפך. היא נשית ועדינה, חולה על בלט ואוהבת את ליידי גאגא וביונסה, ואני... בדיוק הפוך.

מעולם לא הסתדרנו. גם בנסיעות משפחתיות היו ריבים על מי יושבת ליד החלון או באיזה מיטה כל אחת ישנה... ההורים כבר הבינו שנסיעות משפחתיות הן מתכון לריב אלים ומהר מאוד הפסיקו עם זה. כל פעם שרוצים לצאת לחופשה מאיה תיסע עם אמא למקום אחד ואילו אני אסע עם אבא למקום אחר. ככה כולם מסתדרים עם כולם ואין מריבות. 

אני ואבא שלי לגמרי באותו ראש. יש לנו אותו טעם במוסיקה, שנינו פחות בעניין של קניות אלא יותר לטייל ולראות.

נראה לי שאמא שלי מאושרת שיצאו לה תאומות. אם היה רק אותי היא בטח הייתה מתאכזבת. עוד מתקופת החיתולים הייתי טומבוי שאוהבת מכוניות וחלליות ולא אחת שמשחקת כל היום בברביות ובובות. בגלל זה אבא שלי כל כך מסתדר איתי- אני הבן שמעולם לא היה לו. ואולי בכלל הוא אחראי לזה שאני ככה עם כל משחקי הכדורגל ששיחק איתי בימי שבת.  

 

"עזבי אותה, מה את מתייחסת כל כך?"

"אני שונאת אותה," אמרתי בלי יותר מחשבה. ירדן צחקה מהצד השני של הטלפון.

"את לא שונאת אותה, היא פשוט יודעת בדיוק איפה ללחוץ בשביל להרגיז אותך כל כך. היא נהנית מזה..."

"היא משגעת אותי!" היא צודקת- מאיה יודעת בדיוק מה להגיד ומה לעשות כדי לגרום לי לאבד את השפיות שלי. מגיל קטן היא ידעה.

"שמעתי שפגשת את שקד היום..."

"כן. דווקא הייתה נחמדה."

"דני את חייבת לתת סיכוי לכל החבורה. את לא יכולה להמשיך להתנכל להן." 

"אני לא מתנכלת להן! אם כבר הן מתנכלות לי! הן שונאות אותי כשהן ביחד," מחיתי על דבריה של ירדן. משגע אותי שהיא לא מצליחה לקלוט שהן לא מוכנות לקבל אותי ושהן אפילו לא מנסות להסתיר את זה בפניי. 

"דני נו, את יודעת שאת צריכה להשקיע יותר. זה שבאת ליומולדת של ניצן לא יגרום להן להיות החברות הכי טובות שלך."

לא היה לי כוח להתחיל להתווכח עם ירדן. היא לא צודקת, ולא משנה מה היא תגיד. אני עושה מעל ומעבר ליכולותיי, במיוחד בשבילה, ו-וואלה הגיע הזמן שמשהו בהתנהגות שלהן גם כן ישתנה. זה לא יכול להיות תמיד חד צדדי.

בטיימינג כמעט מושלם מאיה קראה לי מהחדר שלה. למרות שגם לזה לא היה לי עצבים עכשיו, בטח ובטח למאיה, העדפתי לנתק את השיחה עם ירדן לפני שהיא תיגרר לריב מיותר. נמאס לי שהיא תמיד אומרת שמשהו בי לא בסדר.

ניתקתי את השיחה והלכתי לחדר של מאיה, לא לפני שאני שמה על עצמי מכנס פיג'מה.

 

דנה שירה ומאיה ישבו על המיטה כשכמה מחברות וספרים פתוחים מונחים לפניהן. מזל ששמתי מכנס. בדרך כלל אני אוהבת להסתובב בבית עם תחתון בוקסר בשעות שאבא לא נמצא בבית. הייתה לי הרגשה שמישהו נמצא כאן.

לא אמרתי להן שלום. אני ממש לא אוהבת אותן וזה לגמרי הדדי בנינו. 

הן חייכו אלי את אחד מהחיוכים המזויפים שלהן והמשיכו להתעסק במחברות שהיו על רגליהן.

"אני צריכה ממך טובה." 

ברור. לא חשבתי שהיא קוראת לי לחדר שלה כדי להתעניין בשלומי, או משהו בסגנון. אינטרסנטית, כבר אמרתי.

"מה עכשיו?" שאלתי בחוסר סבלנות.

"תלכי לחדר של אמא ותבדקי איך היא," אמרה בפנים רציניות. "ועל הדרך תכיני לה תה ותחתכי לה חתיכת עוגה, היא צריכה להכניס משהו לקיבה שלה, את יוד-"

"יש סיכוי שיום אחד תפסיקי לחלק לי הוראות?!" התעצבנתי עליה. מנעתי מעצמי לצעוק כי אמא, שבאמת לא מרגישה טוב, נמצאת בבית. 

נמאס לי ממנה! כל מה שהיא יודעת לעשות, כל פעם שהיא פונה אלי זה בשביל להגיד לי מה לעשות.

"את לא רואה שאנחנו לומדות?! את גם ככה לא עושה כלום. מה הבעיה שתדאגי לאמא קצת?" החזירה לי בטון אדיש. עוד יותר מוציאה אותי מדעתי ומשלוותי. 

"מהרגע שאמא הרגישה לא טוב אני היחידה שדאגתי לה! לשבת לידה וללטף אותה זה לא נקרא לדאוג מאיה, זה נקרא להציק." סגרתי אחרי את הדלת והלכתי לחדר של אמא, בדיוק כמו שציוותה עלי המכשפה. 

בדרך לחדרה שמעתי את מאיה וחברותיה מצחקקות. 

הן מסוג הבנות שניזונות מהביצ'יות הזאת. מאיה חייבת להעביר אותי סבל וייסורים במשך היום בשביל שתוכל ללכת לישון רגועה. מגיל קטן זה ההנאה שלה. אחות מהגיהינום, נשבעת.

 

'הכול הסתדר עם רוני בסוף. מתגעגע...' נדב שלח לי הודעה בשעה ששכבתי במיטה וראיתי האנטומיה של גריי בשידורים חוזרים. קצת הופתעתי כי הוא לא ממש דיבר איתי בימים האחרונים. מידי פעם שלחתי לו סמס קצר והוא החזיר לי תשובה. במשך הימים כבר לא רציתי להציק לו אז הפסקתי לשלוח לו הודעות. חששתי שהוא מנסה להתנער ממני אבל כנראה שלא.

'אני שמחה (: מחכה כבר לשמוע הכול...' עניתי במהרה.

 

ממש אשמח לתגובות\ הערות

המשך שבוע מעולה חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי , 4/11/2013 15:14  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-12/3/2014 23:53



56,419
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לברר(: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ברר(: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)