ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. בארבע שנים האחרונות אין יום שאני מפחדת ממנו יותר מזה, ומיום האזכרה של מדריך שלי ז"ל. השנה יש לי עוד סיבה לפחד.. ועוד יום. חברה שלי, ליז, זכרונה לברכה שנרצחה בדם קר.
אני חייבת מוזיקה על הבוקר, בזמן ההתארגנות. במקרה בפלייליסט היה לי את "היי סול סיסטר" של טריין. ואבא שלי כזה אומר לאמא, אחרי שהוא אומר לי לכבות את זה, "בימי הזיכרון שמים שירי ארץ ישראל כאלו של פעם, עצובים" ושאר בלה-בלה-בלה "לילדה הזו אין שום ערכים, שום כלום" ואני חושבת לעצמי, אין לי ערכים? יש לי ערכים בדיוק כמו שלו יש. מוזיקה ישראלית? אז כן, יש לי שיר לועזי אחד על כל 150 שירים ישראלים בערך. אין לי כמעט מוזיקה לועזית. אין ערכים? יש שלושה שירים קבועים אצלי בפלייליסט הארוך-משהו: "אין לי ארץ אחרת", "ארצנו הקטנטונת" ו-"עורי עור". חסרת ערכים?!
מעבר לזה, מי הוא שיגיד לי שאני חסרת ערכים? לא הוא זה שהמדריך שלו, שהיה גם ידיד, נהרג במלחמה לפני כמעט ארבע שנים. לא הוא זה שחברה שלו נרצחה בגלל שעמום של אחר ודעות קדומות לפני כמעט שנה. אשמתי שאני מנסה לברוח מהיום הזה כמה שיותר, אחרי שאני גם ככה חושבת על שינהם כמעט כל יום, ועד שהפסקתי לחשוב- בא לי יום הזיכרון הזה. מי אתה שתגיד לי ערכים מה הם, ומי אתה שלא תיתן לי לברוח אל מחוזות קצת יותר שמחים, אחרי שאני נמצאת באבל כבר שנה שלמה על שני אנשים שאהבתי, אחרי שחזרתי למחוז האבדון הזה לאחר שהצלחתי להתחיל להתמודד עם מותו של המדריך שלי...
אז לעזאזל עם הכל. אין לך מושג מה עובר עליי, אין לך זכות לשפוט אותי. בשביל לעשות את זה אתה תצטרך ללכת לפחות מייל אחד בנעליי. ואתה לא תוכל לעשות את זה. הן קטנות משלך במידות, וגדולות משלך בהבנה ובהרבה מאוד תחומים אחרים, אז אל תנסה אפילו.
שיהיה יום עצמאות שמח,
מאקסי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: