פחדים ופנטזיות

היא אומרת שאני לא פה. שאני מתמכר לבלוג ו"מתכתב עם נשים מאחורי גבה". היא אומרת שזה בא על חשבונה ועל חשבון הילדים. אני כמובן לא מסכים לזה עובדתית (היא מכירה את הבלוג ויכולה לקרוא כאן מתי שהיא רוצה), אבל אני יכול להבין שזה מפריע לה (אולי אני אפילו קצת שמח על כך...)

בשורה התחתונה, החלטתי להפסיק לכתוב בבלוג הזה, ובקרוב אמחק אותו.

אני רוצה להודות לכל מי שקרא (לדעתי בעיקר קראה) בבלוג הזה. חוויתי כאן תהליך של ריפוי ושחרור שעשה לי הרבה טוב, ופגשתי אנשים מקסימים. אני רוצה להודות במיוחד לקוראות הבולטות של הבלוג בשלב החיים הנוכחי (והאחרון) שלו:

ללי - מלאת חיים, אוהבת אדם ואופטימית, למרות הצללים שמלווים את כולנו. היית ותהיי לי להשראה כאדם וכאומן.

למילולי - לא תמיד מגיבה, אבל תמיד שם. סמל אופטימי לשלווה אחרי הרבה סערות.

ואחרונה חביבה חביבה - פירלה - שלא מבינה עד כמה ההתמודדות היומיומית שלה היא בעצם הקשה וההירואית מכולן, ושאין לי בכלל ספק שיהיה לה טוב.

במידה רבה בזכותכן אני מתכוון להמשיך ולהעמיק בכתיבה שלי, אבל לא בבלוג, אלא - בשלב הזה לפחות - למגירה. אולי אפתח בעתיד עוד בלוג, אבל הוא כבר לא יהיה של BBOON.

אוהב אתכן, להתראות,

דני

בלילה חליתי. וירוס המעיים הנורא היכה שנית. חצי יום הייתי סמרטוט. כשקצת התאוששתי שמתי לב איך בשעות המחלה האלה עברתי היפוך אבלוציוני - מאדם חושב ומתקשר עם הסביבה, לחיה מתבודדת ביסורייה. הפוסט הזה מבשר את חזרתי לשורות בני האדם.

המנהל שלי הודיע לי רשמית שהוחלט להמליץ עלי למסלול קידום לניהול בכיר.

המנהל של המנהל שלי אמר לי שכולם אוהבים אותי.

כשהגעתי הבייתה, שני הילדים שלי התנפלו עלי בחיבוקים ונשיקות.

שאלתי אותה אם היא אוהבת אותי והיא אמרה שכן.

אני מפחד.