אני, עצמי, אנוכי, וכל מה שקשור לערפדים

יש חדר.
בחדר יש מסדרון.
ובקצה המסדרון יש דלת.

אני עומדת בירכתי החדר הצר והנמוך. אין חלונות והקירות לבנים –לבנים מידי- כמעט מעוורים. אני שומעת את פעימות ליבי באוזניי ומרגישה אותן בוורידים. מחנק, אני משלימה לעצמי את שם התחושה שלא הצלחתי לזהות בתחילה. כן, מחנק. בחילה. קלסטרופוביה. עיני קופצות ממקום למקום, אך אלו מפסיקות כאשר מוחי מעבד את העובדה שהפריט היחידי בחדר הוא דלת העץ. אני מציצה בה בזהירות, ונרגעת כאשר מבחינה במעט האור שנראה מבעד לחריצים. הלב שלי מפסיק להיאבק בכלאו דמוי השרירים והעצמות. אני יכולה לצאת. פשוט לפתוח את הדלת ולצאת.

אני משתנקת בחדות ולבי מזנק בטירוף כנגד חזי.

צללים צרים וארוכים מזדחלים מתחת לדלת. מישהו עומד שם. אני ממתינה בסבלנות, במחשבה שאולי הזר ימשיך בדרכו. הרגעים חולפים באיטיות בעודי קפואה כניצב אבן, דרוכה, מאזינה.

צווחה של מתכת מרעידה את גופי. ידית הדלת נעה בחריקה. אני קופצת באופן אוטומטי ונצמדת אל הדלת כמגן אנושי.

"מי  שם?"

אני שומעת נשימות בצדה השני של הדלת. הצליל עמום, ונמוך כל כך, ייתכן שמוחי מתעתע בי. אני סוגרת את המנעול העליון של הדלת. אני לא מרגישה בטוחה יותר. השרשרת הכסופה לא נראית חזקה מספיק. גיחוך, אין ספק שהדמות הזרה מגחכת. זה מקפיץ אותי במקומי.

"אני שומעת את הלב שלך," קול נשי מלחשש מעבר הדלת. "כל כך חזק ורועש. את מפחדת ממני, אנה?"

"מי את," אני דורשת לדעת, זו אינה שאלה. כיצד היא יודעת את שמי?

"אני יודעת מה את רוצה. אני מכירה בכל התשוקות האפלות שלך. אני יודעת איזה מין אדם את רוצה להיות. אני יודעת את כל הסודות... אני יודעת שאת רוצה להרוס."

אני בולעת את רוקי. היא משחקת בי. ואם אני יודעת שהיא משחקת בי, מדוע אני כל כך חרדה?

"אני הקול שלוחש לך בלילה," היא ממשיכה ללכת סחור סחור מבלי להגיד בעצם מי הי. מה היא.

"איך קוראים לך?"

"יש לי הרבה שמות, אך  את יכולה לקרוא לי בֲּי." אני יכולה לשמוע חיוך בקולה. ולא מסוג החיוכים השמחים שגורמים גם לי לחייך.

"אוקי, בי. מה את רוצה ממני?"

"אני?" היא מדגישה את המילה בתמימות, כאילו היא נדהמת מהשאלה שלי. "זאת את שמעוניינת בי."

"ממש," אני ממלמלת תחת נשימתי. "מה את?"

צחקוק. "אני מה שאת רוצה להיות."

הפעם מגיע תורי לפרוץ בצחוק. צחוק פראי, אלים וחסר הומור, שאין לי בו שליטה. "את מטורפת."

"לא, את המטורפת."

התשובה שלה משתיקה אותי. אני לא יודעת למה, אך אני מרגישה מבוהלת ממנה. אני לא מטורפת. ומה זה משנה אם היא טוענת אחרת? אני לא מטורפת. אני לא רוצה להרוס. אין בי מאווים אפלים. אני בסדר גמור.

הדלת נפתחת במהירות, אך השרשרת הכסופה מונעת ממנה להיפתח לגמרי. זהו רק רווח מסכן. אני משתנקת כאשר מבטי נופל על העין הכהה, כמעט שחורה, שנעוצה בי כמו פרפר על לוח תצוגה. אצבעותיה אוחזות בשרשרת ומטלטלות אותה בחזקה. אני מתנערת מההלם שהציף אותי, ואני מטיחה את הדלת למקומה. רק כאשר אני שומעת את צריחת הכאב אני מסוגלת להבחין באצבעותיה שנמחצות בין הדלת לקיר. אני משחררת מעט את הדלת, וכמעט באותה המהירות בה היא נפתחת, כך אני טורקת אותה בשנית. אני רוצה אותה בחוץ. היא צריכה ללכת. אפילו אם אני רואה אדום בעיניים, ואפילו אם אני נהינת מכך בצורה שמטרידה אותי. היא חייבת להיות בחוץ.

אצבעותיה הדואבות כבר אינן נראות לעין. אני שומעת אותה משחררת צחוק שמח. לא ציפיתי לתגובה כזאת, ואני מרגישה תחושת כעס שמתבשלת באיטיות בתחתית בטני.

"את ניהנת ומפחדת מהטבע האמיתי שלך," היא מספרת לי ככל יודעת.

לא.

"אני יודעת מי את האמיתית, אפילו אם את מתכחשת לעצמך."

לא.

"אבל מעל לכל, אני יודעת עד כמה את רוצה לברוח. את רוצה פשוט להיות או פשוט להפסיק להתקיים."

אני נושכת את שפתי התחתונה.

"אני יכולה לעזור לך."

כשהדלת נפתחת, ואני מרגישה ריקנות גדולה מכדי לעשות משהו בנידון, היא ניצבת מולי בשמלה כחולה. שיערה האדום מקפץ על כתפיה המנומשות, ואני מרגישה כאילו אני מביטה במראה. אולי הכל חלום? אולי היא רק בתוך המחשבות שלי?

בי מחייכת בשאננות. "אולי אני בראש שלך, אך אני אמיתית וקיימת –לכל דבר."

לפני שאני מבינה מה קורה, אני נדחפת מהדלת, החוצה. אני מביטה בה מנופפת לי לשלום, בעודה סוגרת את עצמה בתוך החדר. אני מרגישה כאילו הפסדתי את מקומי הטבעי. ואולי בכלל נתתי אותו מרצון?

***

"אנה, תתעוררי."

אני פוקחת עיניים למשמע הקול. חיוך עולה על שפתיי כאשר אני אומרת –"תקראי לי בי."  

סיפור לתחרות של גוף מארח.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13705000