כל העדכונים הכי חמים והמתנות הכי שוות של מעריב לנוער!

דרושים: בני אדם

שהיר הוא במקור מנוזהה, שכונה ביפו. "ביפו מגדירים את השכונות לפי המסגדים", הוא מסביר. "שכונת עג'מי נקראת כך מכיוון שהיא בקרבת מסגד עג'מי, ונוזהה נקראת כך מכיוון שהיא נמצאת בקרבת מסגד נוזהה. למדתי בבית ספר צרפתי עד כיתה ח', אחר כך עברתי לבית ספר 'יהודי'. כשהגעתי לשם, כל מה שידעתי זה שאני בא מבית ערבי, לא יותר מזה. ואז בבית הספר הופתעתי לגלות שלהיות ערבי נחשב לדבר לא טוב, דבר מסוכן, מפחיד. זה הציק לי מאוד ורציתי לשנות את הסטיגמה הזאת. היו בבית הספר מעט מאוד ערבים באותה תקופה והרגשתי אאוטסיידר. כשניסיתי להתחבר היו כאלה שהסתדרו איתי, אבל הרוב ניסו לדחוק אותי החוצה. לאט לאט הבנתי את הקטע, הבנתי מה זה להיות ערבי, הבנתי שפוחדים ממני. רציתי לשנות את זה, אז ניסיתי להיפתח יותר לאנשים, ואחד הדברים שעשיתי היה להשתתף בתיאטרון בית הספר. ככה יצא לאנשים להכיר אותי יותר, והתוצאה היתה שהם אהבו אותי. בסוף הרגשתי ש'התקבלתי', והבמה היא בעצם זאת שקירבה בינינו".

איך הגעת למשחק?

"משחק זה משהו שתמיד היה בי, אבל אף פעם לא חשבתי לממש את זה. כדי לחלום להיות שחקן צריך הרבה חוצפה, ולי אין את החוצפה הזאת. המקום הראשון ששיחקתי בו היה בית הספר, כשהיתה לנו תחרות שירים. היינו צריכים לבחור שיר ולהפוך אותו למשהו משעשע, אז עשינו מערכון קטן. שיחקתי שם ערס. אם חשבתי באותה תקופה לפרוץ כשחקן, הכיוון שלי היה ללא ספק יותר קומי מאשר דרמטי, אבל הפתעתי את עצמי".

איך הגעת ל"עג'מי"?

"אחת המורות שלי בתיכון שמעה שנפתחות ביפו סדנאות משחק והמליצה עליי ליוצרי הסרט, ירון שני וסכנדר קובטי. הם שמעו ממנה שאני אוהב משחק והזמינו אותי להשתתף בסדנאות. הסדנאות נערכו תשעה חודשים והיו פתוחות לכולם, כל אחד הגיע בדרך אחרת. פגשתי שם את כל השחקנים ששיחקו בסופו של דבר בסרט. זה היה הכי כיף בעולם. בהתחלה לא ידענו שמצלמים סרט. היו כל מיני רמזים ושמועות, אבל כל מה שידעתי זה שמדובר בשיעורי משחק, אז אמרתי לעצמי: 'למה לא? אני אוהב את זה, אז אני אלך'. רק לקראת סוף הסדנה אמרו לנו שנותנים לנו תפקידים. לא היה פה עניין של מי יותר טוב, מי פחות טוב. הם חיפשו את הדמויות בתוך האנשים. הם בעצם לא חיפשו שחקנים, הם חיפשו בני אדם".

מה הדבר הכי חשוב שלמדת שם?

"הדבר הכי חשוב שלמדתי זה לא לשחק, פשוט להיות טבעי. עשו לנו כל מיני תרגילים שהמטרה שלהם היתה להוציא מאיתנו את המעצורים שלנו, לאפשר לנו לזרום ולהיות טבעיים וספונטניים. חלק מהעניין היה לשחק סצינות. הגדירו לנו סיטואציה ואנחנו היינו צריכים לאלתר אותה. זרקו אותנו לתוך זה בלי טקסט, בלי כלום. לאט לאט הבנו שמטרת הסדנאות האלה היא בעצם יצירת סרט קולנוע. הם פשוט לא רצו להלחיץ אותנו מהתחלה ולספר לנו לקראת מה אנחנו הולכים, כי אז אולי היינו משתדלים יותר מדי וזה היה פוגע באיכות המשחק. הם בחרו לטפטף לנו את המידע הזה לאט, ברמיזות".

זכוכית מגדלת

זה נכון שלסרט בכלל לא היה תסריט?

"היה שלד של תסריט, היה סיפור, אבל הבמאים רצו שנמלא את המילים לבד. ידענו את ההתחלה ואת הסוף של כל סצינה, אבל אף פעם לא ידענו מה הולך לקרות באמצע. צילמנו את הסרט באופן כרונולוגי, לא כמו שמצלמים סרטים בדרך כלל, כך שגם לא ידעתי מה הולך לקרות ביום הצילומים הבא".

כמה עג'מי שאנחנו רואים בסרט דומה לעג'מי במציאות?

"עג'מי של הסרט היא כמו זכוכית מגדלת. היא מראה את הדברים הקטנים שקורים שם ואף אחד לא שומע עליהם. הפשעים שמוצגים בסרט אכן מתרחשים במציאות, אבל לא באותה אינטנסיביות ובטח שלא בזמן כזה קצר. היום, למשל, המצב פחות נורא ממה שהיה בעבר, אבל זה בהחלט מצב שיכול לחזור על עצמו. מה שכן דומה מאוד למציאות הוא התיאור של הלחץ, המצב הזה של 'אין לאן ללכת', 'אין למי לפנות'. אנשים פה פשוט התרגלו לזה, זה נעשה חלק מהחיים שלהם".

השפה של השחקנים בסרט היא שילוב של עברית וערבית. האם גם אתה והחברים שלך מדברים כך?

"ככל שקרובים יותר למרכז הארץ, כך מושפעים הרבה יותר מהשפה ומשלבים אותה בדיבור. אני למשל נזכר מהר יותר במילים בעברית מאשר בערבית, לפעמים כי מדובר בסלנג. אבל הסיבה העיקרית היא שבבתי הספר לא מלמדים ערבית, והערבית שמלמדים היא ברמה הכי נמוכה. אנגלית, לעומת זאת, מלמדים ברמה הכי גבוהה. למה את השפה הערבית לא מלמדים כך?".

עם כל הערבוב הזה, איך אתה מגדיר את עצמך?

"קודם כל אני בן אדם. זה הדבר הכי חשוב. רק אחרי זה אני ערבי. ככה אני מסתכל על זה".

איך קיבל הציבור ביפו את הסרט?

"חלק קיבלו את הסרט בהבנה מוחלטת, וחלק אמרו שהסרט לא משקף את המציאות. אבל אני חושב שהאנשים האלה מנסים להכחיש את המציאות העגומה שקיימת פה. הם פשוט רוצים להשאיר את הכביסה המלוכלכת בפנים. הם היו רוצים לשם דגש יותר על אלה שיוצאים מפה מלומדים עם תארים ומצליחים בעסקים, אבל יש גם את הצד שמראים בסרט, וזה צד קשה מאוד".

המשך הראיון עם שהיר בגיליון השבועי של "מעריב לנוער".