מרוב רעש אין לנו שקט
כ"נ רותם בן ארי
כמו המוני בית ישראל, גם אני פקדתי בחול המועד - פסח את הסינמה סיטי החדש בראשון לציון - המקדש המודרני לתרבות הצריכה, לכסף, לשפע ולעושר. מרכז הבילוי הגדול בישראל ומהגדולים מסוגו בעולם. יש בו 26 אולמות קולנוע ותיאטרון הפועלים בטכנולוגיה מתקדמת, 4,000 מקומות ישיבה ושטח של 45 אלף מ"ר. הושקעו בו 450 מיליון ש"ח. לא אהבתי את מה שראיתי. מחוץ למבנה ניצבים עשרות פסלים של דינוזאורים ענקיים (כאילו מישהו עדיין זוכר את הסרט "פארק היורה"). כשנכנסים, הדבר הראשון שרואים הוא חנות עצומה במימדיה של "טויז אר אס". בכל מקום, ליד הדוכנים, בין החנויות, ילדים קטנים מסתובבים במבטים מוכי הלם מכל השפע שיש מולם, לא יודעים מה לעשות איתו, במה להסתפק, מה לרצות ומה בכלל הם צריכים. הם בשוק בגלל עודף של חומרנות, שיום אחד, כשיהיו גדולים, תהפוך אצלם לריקנות גדולה.
המדרגות הנעות מובילות אל דוכני האוכל, לפחות כמו המדרגות לגן העדן. במתחם המזון המהיר, הרצפה מורכבת מגופי תאורה מהבהבים ומחליפים צבעים, וצר לי על כל חולי האפילפסיה שבינינו שעלולים לקבל שם התקף, חס ושלום. נדמה לי שחלק מההמונים בכלל לא הגיעו כדי לצפות בסרט, אלא רק כדי להיות בני המזל שייכנסו אל תוך ההיכל. אנחנו מזמן כבר לא עם הספר ולא "עם הסרט". הפכנו להיות "עם הקניונים". יותר אנשים עמדו בתור כדי לקנות מוצרים שהם לא צריכים כמו פופקורן בקופסה ענקית שהם יאכלו רק חצי ממנו, מאשר האנשים שעמדו בתור לקופות. הסרטים הם לא העניין כאן.
אני מבינה את האינטרס הכלכלי בפתיחת מתחם קולנוע המוני שמבוסס על גימיקים של תלת מימד ורצפות זכוכית. אנשים היום כבר לא רואים סרטים "סתם", הם חייבים חווית צפייה לא מהעולם הזה, וכאן מגיע התלת מימד. אנשים כבר לא הולכים "סתם" לבית קולנוע. הרי לא כדאי להם, את אותם סרטים בדיוק הם יכולים לראות ב-VOD או להוריד למחשב.
למרות זאת יש לי זיכרונות ילדות, מבית הקולנוע בקניון הקטן ביישוב שבו אני גרה. הוא היה בית קולנוע אינטימי עם שני אולמות, והיה אפשר לשמוע את עצמך מדבר בתוכו. אני זוכרת שאהבתי לבוא לשם. כמובן שסגרו אותו לפני כמה שנים כי הוא לא היה רווחי מספיק. ההחלטה לסגור את כל בתי הקולנוע בקניונים רבים ברחבי הארץ, היא לא החלטה שגויה, לא מבחינה כלכלית, אבל היא צעד שאין ממנו דרך חזרה. הפכנו לחברה קפיטליסטית להחריד. לא, אני לא רוצה סרטים בתלת מימד, לא אולמות עם רצפת זכוכית ולא אפקטים מיוחדים. הקמת מבנה הסינמה סיטי בראשון לציון מסמלת סוף של עידן. זהו, זה נגמר, לא נוכל יותר להגיע לבית קולנוע רק בשביל לראות סרט בשקט.
המיקום של הסינמה סיטי ב"עיר הקניונים" הוא מצוין, כי ראשל"צ היא העיר שיש בה הכי הרבה אזורי מסחר. הצעד הבא יהיה כמובן להכריז על ראשל"צ כבירת ישראל. יועברו לשם כל המוסדות החשובים, כמובן חשובים פחות מ"איקאה", אבל בכל זאת חשובים (כמו הכנסת ובית הנשיא, למשל). הסינמה סיטי ישמש ככותל המערבי החדש שיעלו אליו לרגל.
אני מאמינה ש"הסינמה" מתאר את ישראל 2010 במדויק. אותנו, כמו שאנחנו עכשיו, כמו שהפכנו להיות – אמריקאים יותר, ישראלים פחות. גדולים מהחיים, אבל קטנים מהרגעים הקטנים. לא שמים לב אליהם... אולי כי אין מקום לזוז. אם נשארה בנו עוד תמימות, הייתי רוצה למצוא אותה. אם נותרו בנו שרידי פשטות, הייתי רוצה לשמור אותם חזק, שלא ייעלמו. "מרוב רעש אין בנו שקט".
לקריאת הראיון עם אדם למברט -
לחצו כאן!
המשולש
הופרדו בלידתן - ליאה מישל (GLEE) ומירי מסיקה
תודה לקוראת גל על הרעיון!
הפרס השבועי
המון גופיות מעוצבות מקולקציית הקיץ ההורסת של "קרוקר". שווי המתנה – 160 שקל.
רוצים לזכות בפרס השבועי? אז מהרו ועשו מנוי לבלוג!
רוצים להמליץ לנו על שיר, פספוס או אנימציה לפינתנו "המשולש"? כתבתם פוסט שאתם פשוט חייבים שהוא יתפרסם בפינה "המלצת השבוע" או שאתם מעוניינים להמליץ על פוסט שקראתם? יש לכם רעיון ל"הופרדו בלידתם"? בא לכם שהתגובה שלכם תופיע בפינה "פדבקו אותנו בישראבלוג" בעיתון? יש לכם בקשות מיוחדות? אתם מוזמנים להגיב בחלון התגובות!
בנוסף, אנו מזמינים אתכם להצטרף לטבעת "מעריב לנוער" ולעשות מנוי לבלוג שלנו. חשוב לציין שמנויי הבלוג מקבלים עדכונים חמים ישר מהתנור לפני כולם, זוכים בפרסים שונים כל שבוע וכמובן בעוד המון המון המון הפתעות. אז למה אתם מחכים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
