השבוע במעריב לנוער: תום טרגר שלנו הוא הישראלי המכוער בהתגלמותו, אבל לרגל יום העצמאות הוא החליט לקחת אחריות על עצמו. אז מה אם בדרך הוא הרס חצי מהמדינה? טור חגיגי * למרות שהוא מקליט בספרד, שר בעיקר באנגלית ומסרב לישר קו ולבצע שירים עם פזמונים קליטים גבע אלון הוא קודם כל ישראלי. קבלו ראיון! * האם אפשר לסיים מערכת יחסים ולהישאר ידידים? תתפלאו, אבל מתברר שכן... * וגם ים כרטיסים למופע של סימפל פלאן בשבוע הבא, מי הפחיד את Ond Direction, פוסטרים של אדם לוין, איאן סומרהלדר ומדונה ועוד מלא דברים שווים :)
כ"נ גלעד בנימיני
"Glee"
Or Not To Be!To
גם
אתם מקווים ש"Glee"
תצליח לצאת מהברוך אליו היא נקלעה?
אני
מודה, טעיתי! קורה, טועים, טעות – אופס. ואני מתייחס, איך לא, לביקורת שכתבתי
אודות העונה השלישית של "Glee",
רגעים ספורים לאחר עלייתה. "אני אוהב לצפות ב'Glee' שלי כמו שהיא: רעננה, כיפית ופשוטה" או "Glee'' לא דומה לשום דבר אחר שמשודר בטלוויזיה", כתבתי בתמימות
דעים ושכנוע עז בשעתו. אך מזה תקופה אני מוצא את עצמי תופס את ראשי בבלבול (אחרי שזה
כמעט ונשמט במהלך צפייה באחד מהפרקים האחרונים בסדרה). פתאום הבנתי: "Glee" היא כבר מזמן לא הדבר הכי טוב
בטלוויזיה שלי. רחוק מכך.
אולי
זה קשור לכך שהדרמה בעונה הזו קצת הלכה לה לאיבוד, בייחוד לאור העובדה שלעלילה הנוכחית
אין ממש קשר למציאות. הרי קשה להתחבר לקשיים של הזוג המוזר וויל ואמה כשהאובססיה
של אמה מסומנת משום מה באמצעות פליירים מוזרים שהיא מייצרת לתלמידיה. גם לאהבתו
הטרגית של פאק למורה שלבי אין שום היגיון, כשרק שתי עונות לפני כן לא היינו
מסוגלים לדמיין שמישהו כמוהו בכלל מסוגל לאהוב.
ואולי,
וזה קצת קיצוני, זה גם קשור להתעסקות הבלתי פוסקת של הסדרה בבני נוער גאים. אני אומנם
האחרון שאצא נגד הטפה בנושא - אבל אפילו הפעיל כמעט מספר אחת באמריקה בנושא, ראיין
מרפי, שהוא במקרה גם יוצר הסדרה, צריך לדעת מתי לשים את הגבול, להבין כי התעסקות
בנושא כמעט בכל פרק, כמו גם הפיכתו של קורט האמל לדמות הראשית בסדרה, זה פשוט יותר
מדי – חרף ההשפעה העצומה שיש לסדרה על בני נוער והכוונות הטובות. יש לשלב מסרים,
ויש להטיף בצורה מונטונית.
מה
שכן, דווקא הפרק האחרון שפתח את הפגרה המקובלת של הסדרה (אגב, מישהו חייב להגיד
לחבר'ה באמריקה שהפגרות האלה באמצע הסדרות שלהם די מעצבנות) הצליח איכשהו להדליק
איזשהו אור בקצה המנהרה, ואולי "Glee" מצליחה לחמוק מהמקום ההזוי
והמתיש אליה נכנסה ולהפוך לקצת מעניינת יותר. אמנם גם בפרק הזה לא הייתה כתיבה
מפותחת במיוחד, אבל המבנה הדרמטי והעלילתי נשמר לאורך הפרק בצורה הרבה יותר טובה
מאשר אלו שלפניו, אחרי ההפתעה היחסית על התאונה שעוברת קווין בסופו. גם בו הייתה
אמנם התעסקות בלתי פוסקת בנושא היציאה מהארון ובני נוער גאים עם ניסיון ההתאבדות
הקצת תלוש של דייויד קרופסקי, אבל מצד שני צריך היה להיות לכם לב כמו של סו
סילבסטר כדי שלא תתרגשו מהרגע הזה. ואפרופו סו, היא כהרגלה הצליחה להרים את הפרק
מעלה, כמו בכל פרק אחר.
הלוואי
ש"Glee",
שלפני כשבוע חזרה לשידור אצלנו מאותה פגרה, תצליח לצאת מהברוך אליו היא נקלעה. יש
לה סיכוי וכדאי לה לנצל אותו, כי עם קאסט כמו שלה ומוניטין שעדיין איכשהו הצליחה
לשמור עליו, היא תוכל לקפוץ רחוק ולהישאר אתנו לנצח. עד אז, חפשו אותי צופה ב"סמאש".
והשבוע: תובל שפיר והראל סקעת
צילום: אריק סולטן
רוצים לעשות מנוי חדש למעריב לנוער?
יש לכם מנוי ולא קיבלתם את העיתון?
בלוג שירות הלקוחות של מעריב לנוער בישראבלוג מחכה לכם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
