כל העדכונים הכי חמים והמתנות הכי שוות של מעריב לנוער!

הביאו לי את השרברב המומלץ ביותר לטיפול בבעיית דמעות

נכתב על ידי: סנופקין (לבלוג שלה)

"בדמעות אי אפשר לשלוט" קולה יצא באורח פלא ממכשיר הסלולרי העלוב.
"זוהי עובדה ידועה". ידועה על כולם מלבדי, מסתבר, שכן את ההרגל המגונה של נזילת דמעות המים המלוחים מעיני

זה קרה לבסוף בשעה שדיבר והסביר, עיני החורקות החלו פשוט לנזול. ואני שלא התמקצעתי בשרברבות פנים לא ידעתי כיצד לעצור את הרטיבות מלהתפשט. ולכן, עשיתי את הדבר המקובל שכל ילדה היתה בוחרת לעשות במקומי - חיפשתי תירוץ עלוב כדי לעלות לקומה העליונה ולמצוא פינה ללא אנשים, בה אוכל לבכות בשקט. למזלי, כישורי המשחק התורשתיים עזרו לי בדרכי במעלה המדרגות בעודי מנסה לעצור קולי מלהקטע ולהישבר (למעשה אף בהצלחה לא מצופה, בדרך כלל אני נשמעת כמו נער בן שלוש עשרה העומד לפני שינוי קול). האירוניה היא ששפת הגוף היתה נתונה לשליטתי בכל אותם זמנים קשים, בשונה מילדים קטנים שרוקעים ברגלים ונערים גוטים בעלי עינים סגולות המתכווצים לתנוחת עובר. ואכן אילו היה עומד אדם מאחורי בעודי חורקת ונוזלת, לא היה מסוגל להבחין בנזילה. רק בחריקות.

מניסיוני בעולם הרגש נוכחתי לגלות שישנם מספר שלבים ברורים בהתדרדרות מצב הרוח לקור עז וגשם מקומי. ראשון מתעקם הפרצוף לצורה שלא תבייש אדם שבלע לימון בשלמותו ועוד נאלץ לחייך ברשעות למכר שנוא. אחרי כן יכולת הנשימה ומיתרי הקול מתערבלים למצב בו יוצאות נביחות עצב בלתי רצויות (בשביל להבין על מה מדובר ניתן לדמות את נביחות העצב לגניחות יגון קודר הנפוצות בעיקר באוכלוסיית אנשים שמתמרמרים לגבי גורלם האכזר). ולבסוף, בתפקיד הדובדבן שמונח בעדינות על קצפת עקומה ונובחת כאילו היתה כלב פודל המתחרה בתצוגות כלבים, הבכי. תקלת הבכי היא מעין רטיבות פנימית שניכרת גם על קירות הפרצוף עצמו, אולם בשונה מסוגי רטיבות אחרים התקלה נפתרת במילות העצמה עצמית וחיבוק טוב. לא בהחרבת הבית על ידי בולדוזרים. מבחינתי, המשמעות העיקרית של הופעת הגשם המקומי היא שאם עד אותו הרגע לא שם לב לכך שטענותיו מפרות את שלוותי (ובאופן היפותטי את שלוות כל אדם אחר גם כן), כרגע יכול לחוש בדיוק רב עד כמה נפעמת ונעלבת אני באמת. 

אמנם לא היו אלה כוונותיו שגרמו לתקלה מחרידה זו בענייני הפנים, אלא פירושי הטעונים בביקורת נוקבת שהעמיסו על מילותיו. כך שכאשר אמר מילה נראתה היא בעיני כדף, וכשנתווספו עוד ועוד מילים, נהפכו הן באופן אוטומטי לספר עב-כרס שהופל עלי משמי שמים, משאיר אחריו סימן כחול ונזילת מים מלוחים. כנראה אפילו אלוהים נכנס למאבק הגדול על המחסור במים, שכן נדמה שניסה להפוך אותי לאוקיינוס כחול ומלוח.

ובכן, לשלמות הכתיבה לא הרשתי לעצמי לקוות, כיוון שקטע קצר הנכתב לאחר ארבעה לילות חסרי מוזה ומעולם לא התחבר ליותר מרק מקבץ סיפורים שהוצמדו יחדיו בעזרת מילות קישור וסימני פיסוק לא מסוגל, באופן חד משמעי, להגיע לידי שלמות. ידעתי זאת, אך לא רציתי להשליך את פרי עמלי לסל המיחזור המנוכר. לכן בעצם, המילים שאמר נתנו יסודות לרגשות שהחבאתי מחוסר רצון להכיר בהם. ולא שהוא שלל את הטקסט באופן מוחלט. הוא רק האיר, ואמר, וקבע, והוסיף. ואני שניפצתי את בועת הקרבה לשלמות רק ישבתי, שתקתי, והרגשתי מטופשת. מטופשת שבכלל העזתי להציג עבודה כה עלובה לביקורת. והרי לא באמת היתה איומה, כלל וכלל, אם נכתבה על ידי אדם שהוא לא אני.

אבל אני, שהצורך בפרפקציוניזם מושרש עוד מימי קדם, כמפסלת דמויות חסרות משמעות בחמר בית ספרי, חמר שהושלך בסופו של כל יום מחדש אל הפח בגלל חוסר שלמות שסרבה דעתי הצעירה לקבל, אני זנחתי את הטקסט המביש ולחצתי על כפתור הפיכתו לטיוטה, שם ישמר רחוק מהלב - וכמובן, רחוק מהעין המנוזלת.