בשעה טובה, נרשמתי ללימודי תקשורת. בשעה טובה, התקבלתי. לחבריי קצת קשה להביע רגש חם וכנה, כי אם הספירה שלי נכונה, זו הפעם הרביעית בשנה האחרונה שבה אני חולקת בהתלהבות צווחת את זה שהתקבלתי לפקולטה זו או אחרת ואין, אין אין, הפעם, זה נועד להיות. meant to be in a ג'ניפר לופז מגלמת שוטפת כלים ענייה וענווה שמתאהבת ביורש אימפריית נפט (בלי שיער בחזה כמובן) שמציל אותה מגורל אכזר בברונקס kind of way. אז אחרי שחלקתי עם מעגל האוהבים שלי את התכנית להפוך לעורכת דין מפולפלת שטובעת בחליפה נהדרת ובבריכה של פסקי דין מרתקים, את התכנית להפוך לפסיכולוגית רחומה שמסייעת לנפשות אבודות למצוא את דרכן בעולם המשונה הזה, את התכנית להיות כלכלנית מבריקה שלמען האמת, לא היה לי מושג מה היא עושה, אבל נשמע שזה עושה לה כסף , ידיי ריקות. נותרתי בלי תכניות בומבסטיות (וקצת מופרכות, אם להיות כנים) בשק הסנטה קלאוס שלי. "אוקיי, אז עברת, אחממ אחמממ, מזל טוב. אבל במה בדיוק תעבדי? מה יהיה המקצוע שלך?" שואלים אותי הפרקטיים שבחבריי. בדר"כ מדובר בגברים, בדר"כ מדובר בסטודנטים להנדסת-משהו מרשימה. "אימפרוביזציה", זו התשובה שלי. ולמען האמת, אני מוצאת את זה ליותר מרגש מאשר מבהיל (קל לדבר כשלא אני זו שמשלמת ארנונה מפלצתית).

אם הייתי צריכה לבחור פסקול שילווה את דרך החתחתים שלי באקדמיה זה יהיה like a virgin של מדונה. אבל אני באמת שמחה ומלאת מוטיבציה לקראת שנת הלימודים שבפתח, בהנחה והמבחנים של שנה א' בכלל יסתיימו מתישהו. כן, גם הפעם אני פורחת, ממש כמו בפעם הראשונה. אז האופציה המקורית ירדה מהפרק ואני לא אהיה עורכת דין. אני גם לא אהיה פסיכולוגית, זה בטוח, ומסתבר שגם לא כלכלנית. ואני אשקר אם אגיד שאני בוכה ומתנזלת לתוך ממחטה רוסית רקומה כרגע. אז מה אני כן אהיה? מה שבטוח, סטודנטית מאושרת וזה מספיק לעת עתה. למרות הרצון הטבעי שלי לדעת ולשלוט בכל, הכוונת שלי לא מצליחה להתאפס על משהו רחוק יותר מזה. אז נתגלגל, נחזיק אצבעות ונראה. ומקסימום... תמיד יש לי את רשת הביטחון של לשכת האבטלה. worst case scenario- בעוד 3 שנים מהיום, אעלה ואנציח לדיראון עולם פוסט שמתאר את ההשלכות של המעבר הפקולטטי הזה שחל בסוף אוגוסט 2009. הכותרת תהיה The unemployed couch potato look, ומיד לאחר מכן- אנגב את פירורי הצ'יפס מהטישרט המרוטה שלי בפעם האחרונה ואצא לחפש את עצמי מחדש, תיכף אשוב.