תודו שאתם לא מזהים אותי! הרי במשך כל פעילותו של בלוגסטר ראיתם אותי מחייכת בדיוק פעם אחת! זה לא בגלל שאני אדם אפל, I can promise you that, אלא שלרוב - אני מצטלמת ברחובות תל אביביים סואנים ותמיד יש עוברי אורח מסביב ואני מרגישה קצת awkward לעשות פוזות ולדפוק חיוכי אורביט ענקיים כאילו שאני אסתי גינזבורג בצילומי ספורטס אילוסטרייטד בזנזיבר... אז בדרך כלל, לצילומים בבלוגסטר אני לובשת את הבעת הפנים ה"רגילה" a.k.a מחסלת להשכיר שלי.

אני מתארת לעצמי שע"ס הבעותיי (או חוסר הבעותיי ) בתמונות חלק מכם חושבים שיש לי אישיות גות'ית משהו אבל אני רואה את עצמי כאדם שממש מבסוט מהחיים ומנסה להנות מכל רגע שחולף, וברגע הזה ספציפית- סיסטר מושכת לי את הרגל בתרגיל של סמוראים רצחניים ואני מנסה לא לגלוש מטה על הלוח הסולרי אל עבר מותו של הג'ינס הסגול-אדום-kickass שלי בתוך הזוהמה של הגג הנטוש.

על אחותי שמימין: ג'ינס גלקסיה מטריף חושים שלדאבוני, לא הצלחתי להיכנס אליו. המדקדקים יוכלו לראות את ההבדלים שבין ירכיה של סיסטר לבין שלי *נכנסת לגוגל כדי לוודא שהירכיים שאני מכוונת אליהן אכן מכונות ירכיים גם על ידי שאר העולם. תמיד הייתי גרועה באנטומיה* ברגע שג'רמי שלף את פגז הצבע השני מהתיק, הוא קיבל ממני שאנסון מקורי מבית ויקטוריה שכל כולו OMG OMG OMG (כן, הריכוז שלי שקול לזה של ילד קטן שמנופפים מולו בסוכריה על המקל. רגע, על מה הייתי מבעוס לפני 3 שניות? הקטקט שואל. לאכפת לי, לק לק לק , הוא עונה).

כאן אני בשלבי לבישה של ג'קט ששייך לג'רמי והווריד העצבני שלי במצח מבעבע כי הסברתי לו ביליון פעמים שאני בחורה עצמאית שסוחבת את התיקים שלה לבד, לא משאילה ג'קטים מגברים ופותחת את הדלתות שלה בעצמה ובסוף אני לא עומדת במילתי! ושתדעו לכם שאם כבר באמא'לה, תאומות עסקינן- אז סיסטר היא מאפרת מוכשרת ביותר ואני... מממ... לא. הכישורים שלי מסתכמים בלמרוח ליפסטיק תוך כדי תקווה (שלא תמיד מתגשמת) שהוא לא יגלוש מהשפתיים אבל לאשס דופקת smokey eyes בשניות כאילו שהיא גלגול ישראלי של אבריל לאבין.

הצילום של התמונה הזו היה הליך מורכב וסמל האינפיניטי המואר שמאחוריי הוא לא עבודה של תכנת עריכה אלא של ג'רמי עצמו שעומד שם עם פנס ומנופף בזרועותיו כאילו שהוא תקוע על פסי רכבת וצ'ו צ'ו, היא מגיעה במהירות (ובאיחור של 12 דקות, כמובן, עמכם הסליחה, רכבת ישראל). בגלל הסיבוך-יזם של התהליך, ידעתי שזה מוכרח להיות ביצוע של one shot - one kill. הרשו לי להגיד לכם שלעמוד ללא תנועה, מצמוצים או נשימות במשך כמה שניות טובות זו לא משימה כ"כ פשוטה, בייחוד לא כשמפרידים ביניכם לבין האדמה 12 סנמטימטרים אימתניים. שם בחושך הקר עמדתי ושיננתי לעצמי את המנטרה של טים גאן מפרויקט מסלול, make it work וגם הוספתי איזה biatch בסוף לשם הגברת האפקטיביות.

אז בסופו של דבר, אולי ניתן להתווכח על יופיי המכשף/מקלל/נעדר אבל מה שבטוח- לא מצמצתי והצלחתי להוציא תמונה בהשראת הלוק האהוב עלי של ג'רמי, שבו אריה תיפקד כעבד הסטיקלייט שמאחור:

תודה רבה לכולכם על האהבה שאתם מפגינים כלפי בלוגסטר, אנשים מדהימים שכמוכם, ואני מקווה שנהניתם מ-2 הפוסטים האחרונים שחורגים מהרוטינה הקבועה שלנו.
על הנוהל של המוזיקה לא כדאי לוותר לטעמי אז נסיים ב-feel good song נוסף: