שלשום נפרדתי מג'רמי שחוזר לו לאוסטרליה. אם יש דבר אחד שאני מנוסה בו זה פרידות טראנס אטלנטיות, יחד עם צפייה בסרטי ניינטיז בכיכובה של ווינונה ריידר. הנפשות הפועלות הפעם לא התפרקו בדמעות על ספסל מתכת בנמל תעופה חשוך, למרות שזה משהו שהייתי ממליצה לכל אדם לעשות לפחות אחת בחייו.
הפגישה האחרונה שלנו הייתה בטעם מר-מתוק והפרידה הייתה מאופקת על רקע רחובות תל אביב הסואנים (כן, אני יכולה לעשות מאופק... החיים זה לא פרק של Glee אחרי הכל!
). אני מאד שמחה שיש לי חבר טוב כמוהו, גם אם זה בקצה השני של הפלנטה.
עם ג'רמי התעקשתי להיפגש למרות שמאז שעות הבוקר, חשתי ברע. במשך כל השבוע ניסיתי TO GET MY SHIT TOGETHER וללמוד לקראת מועדי ה-ב' שהגיעו כאושפיזין לביתי והכל בעצם התנפץ ביום חמישי. כשנפגשתי עם ג'רמי בערב, הייתי כבר במצב די רע ורעדתי וג'רמי שם לב לזה לפניי. אני אמנם התעקשתי להסביר שבכלל לא קר לי ושזה רק הגוף שלי שבוגד בי ו-acting out בגלל הוירוס הזה אבל ג'רמי הוא אפילו יותר חמוריקו-ראש-בקיר ממני והוא התעקש שאלבש את המעיל שלו וכך גם עשיתי. הייתה לנו שיחה נעימה ואיטית שאם להיות כנה, אני זוכרת רק חלקים ממנה כי הייתי די אאוט.
אתמול ניגשתי לכתוב את הבחינה, אחת מהן לפחות. מדובר במקצוע מעורפל שמתעסק במקורות ההיסטוריים של מדעי החברה, מהסוג השנוא של הקורסים שמדברים על הכל ובסוף לא מדברים על כלום. מתוך כמה עשרות של תהליכים, הוגים, מדענים ואנשי תרבות נאורים שאת משנתם הייתי אמורה לשנן, נשאלתי דווקא על 2 הצרפתים המנוולים שהימרתי שלא יעלו בגורל. ואם כבר צרפתים...
אבל בבחינות האלה יש גם מקום להפגנת ידע כללי ולניסוח שיוצר רושם על קיומה של מחשבה מגובשת מאחורי הדברים, ולמרות שהייתי בהשפעת תרופות שינה ושות' שאמא שלי פינקה אותי בהן, אני חושבת שהצלחתי לעשות עבודה די טובה ואפילו השתמשתי במרקר. פייי, האקדמיה מוציאה את הצד היצירתי שלי ממני, ללא ספק. 
כשהרגשתי שמצבי הגופני נסוג שוב אל עבר הדמדומים (במילים פחות מליציות, כשהבטן שלי עשתה לי גורו גורו והייתה בטוחה שאני עומדת להקיא שוב) ארזתי את פק"ל העטים-מנטוסים-משככי כאבים-גלון מים והגשתי את הבחינה. ואז יצאתי והלכתי לשכב קצת על הדשא, באוויר הצח, עד שיעבור זעם ואמאבא יגיעו לאסוף את פרינצסוש הביתה (מותר לפעמים! 
).
עוד אדם שזוכה ל-5 כוכבים ממני השבוע הוא עידן. שלשום-פחות-יום-אחד, הוא שלח לי הודעה, על כך שמחכה לי הפתעה מחוץ לדלת. "לבנת חבלה או זימון לבית משפט?" שאלתי את עצמי ואז נזכרתי שלפי התכנית, אנחנו מתחתנים רק בגיל 30 והסמן הזה עוד רחוק רחוק אז אין סיבה לאף אחת מהמתנות האדיבות האלה. בבית לא הייתי ולמרות כל ההודעות הכונפיות-צווחניות שלי של "נוווו תספרררר ליייייייי, אנייי סקרניתתתת", הוא לא גילה לי במה מדובר. כשחזרתי לשאטו-דה-ויקטוריה-והגאנג, ראיתי שהוא השאיר לי בקבוק קולה עם השם שלי ותמונה מודפסת שלו ליד הדלת. מבחינתי, בקבוק קולה עומד בראש סדר העדיפויות הקולינארי. עזבו הקולינארי, המדיני. ייתכן שמדובר בהתמכרות, כמו שבני המשפחה שלי טוענים, אבל אני מתייחסת לזה כאהבת אמת ומאשימה אותם בצרות עין ועוד משחררת איזה "אתם לא רוצים שאני אהיה מאושרת" קטן וסופר דרמטי על הדרך. עידן גם השאיר לי מכתב שאת תוכנו המלא לא אפרט אבל בו הוא כותב שהוא מעניק לי את הבקבוק הזה כי ברצונו לצ'פר אותי ולעזור לי לעבור את תקופת הבחינות הקשה הזו. מתוק שאין דברים כאלה, הא?
עם התמונה הבאה רציתי לעשות משהו קצת שונה מהיוז'ואל ולא לעמוד נייחת ליד הקיר. הרצון הזה לשינוי דווקא הגיע באופן לא קרוא- אחרי 2 התפתחויות מרגשות שקשורות לבלוגסטר ולאירופה שעליהן נודע לי בתחילת השבוע, כשעוד יכלתי לשבת יותר מ-5 דקות מבלי להתפרק על השולחן כמו היצור החלוש, החולה והחסר החוליות שהפכתי להיות. 
מוזר שדווקא חדשות טובות מהבחינה המקצועית גרמו לי לרצות ולרענן קצת, אבל אתם יודעים איך זה, אי אפשר לעשות אנליזה למצב רוח (האם הרגע ביטלתי את כל הפסיכולוגיה במשפט חסר אחריות אחד??? ). ולענייננו...
אז מה אני לובשת?
גופיית camo deer של THEMOUNTAIN האמריקניים. היא עלתה כ-70 ש"ח כולל משלוח מהחנות הזו אשר ממוקמת ב-U.S. of A והיא מקו הגברים של TM ו-freaking gigantic בהתאם, עד כדי כך עצומה שבשום פנים ואופן לא הייתי מציעה לכן לחזור על הטעות שלי ולקנות כזו תוך כדי התעלמות מהעבודה שגברים טקסניים משחקים הרבה פוטבול. כשנתקלתי בה ברשת, התאהבתי במיסטר צבי המתוק הכמעט תלת מימדי ובשטיפת הטאי דה שלה (שלא ממש רואים כי היא נתחבה לחצאית). כידוע, לכל כלל יש יוצא מן הכלל ואין ראוי יותר ממקרה כזה כדי ללבוש שוב את צבע הזית המאוס שנשבעתי בפה מלא שאסלק מהארון שלי עם השחרור מצה"ל. גם אבא שלי ודוד שלי וסבא שלי ואפילו שגיב התרשמו מאד מהגופיות שקניתי מהקו הזה וקיבלתי הוראות לקניינות אישית עבורם שלא עוזרות לי בהרבה, ולמה, אתם שואלים? כי הן ממש לא ממוקדות- "משהו עם חלל זה סבבה. גם זאב זה יפה. תַראי תַראי, רגע, לכי אחד אחורה, פשש, גם זה יפה!". זה לא ממש מועיל, חברייה. לא ממש מועיל.
חצאית קפלים של JORDACHE, המותג האמריקני הישן והאהוב. אני מגרדת את הפדחת, מגרדת ומגרדת... ולא. אין לי מושג מאיפה יש לי אותה.
טבעת פרח זהובה- מ"דיווה", 20 ש"ח באחד ממבצעי סוף העונה שלהם.
סניקרסים גבוהים של keds- יצירת המופת הזמשית הזו עלתה לי 50 ש"ח בלבד, בחנות של עודפי מותגים בתחנה המרכזית בת"א. הקנייה הזו נערכה מזמן, אבל אם מישהו כבר מחליף אוטובוסים במפלצת הבטון הזו, אפשר לקפוץ ולראות מה יש להם להציע... ואיך לעשות את זה? לרדת לרחבה שמימין למקדונלד ולהמשיך לצעוד בגאון עד שנתקלים בחנות הנעליים היחידה באיזור.
תיק-מזוודה מיניאטורי- וינטאג'. המתוק הזה נקנה ב-etsy עבור 72.20 ש"ח כולל משלוח ממערב ארה"ב.
סה"כ-
192.20 ש"ח לא כולל את חצאית הג'ינס המסתורית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הסודות של ויקטוריה