אז מה אני לובשת?

עגילים כסופים מh&m בברלין- 5 יורו עבור ששה זוגות של עגילים (אם אתם שואלים לדעתי הצנועה- 5 ש"ח זה חתיכת מחיר נהדר לזוג עגילי פפיון/פנינים צבעוניות/צמודי תנוך אחרים שלמרות שנים מדוגמות וטראומטיות בצה"ל, לא סר חינם בעיניי).
שמלה בלרינות ורודה שעלתה 15 ש"ח. נמצאה על קולב המציאות ב"אלוירה"- ברחוב שנקין בגבעתיים. אם הייתי צריכה לבחור בפריט בארון שזוכה ליחס לא פרופורציונאלי באופן שערורייתי בין המחיר שלו לבין המחמאות שהוא גורף- בשמלה הזו אני בוחרת. מה שאני אוהבת בה הוא שניתן לשחק איתה לפי מצב הרוח ולהתאים את האורך והגזרה שלה למדד המופקרות היומי.
אוקספורדים שחורים של nil, נקנו ב"מנסיני" לפני שנתיים בקירוב- עבור 200 ש"ח.
גולף שחור וגרבי צמר מחוררים- שמעטס מהארון, אבל שמעטס שימושי מאד לחודשי החורף הקרים (כל הישראלים בניכר שקוראים זאת בטח מחייכים לעצמם עכשיו אל מול הגוזמא הזו. כן כן, אתם! אני יודעת שאתם שם, הgoogle analytics לא משקר! (היי! ) לקחת חתלתול ג'ינג'י ולקרוא לו סימבה עדיין לא הופך אותו למלך החיות, או לקצת פחות... well... חתול, אני מסכימה אתכם. חורף אכזר טרם נראה במחוזותינו וטוב שאלוהי הסופות שיחרר לי קצת חבל, זה משאיר לי די זמן למציאת גברבר חסון).

אין, ברגע שאחותי תבין בתוך חלום המרשמלו שלה שספות כחולות גמדיות אינן ראויות למשכב אדם ותתעורר... זה יהיה הסוף של הבויפרנד הקונדסון הזה שלה! שיהנה מהפס שלו כל עוד הוא יכול!

ביום שני וויתרתי על 8 שעות של back to back דיונים על תקשורת המונים באוניברסיטה כדי להשתפשף קצת בתקשורת תאכלסית. שמתי פעמיי לאולפנים של רשות השידור בעיר הקודש (והפקקים) המקסימה שלנו- ירושלים. הוזמנתי ע"י נעם השדרנית, בחורה מתוקה ביותר, כדי להתארח בתכנית בנושא דימוי עצמי בקרב בנות ונשים צעירות ברשת א'. זו הייתה חוויה מרגשת מאד, למרות שלאחר מעשה, לא הייתי מצליחה להיזכר במה שאמרתי למיקרופון גם אם חץ וקשת היו מכוונים לראשי (ואם זה כלי הנשק הראשון שקפץ לי למחשבה, כנראה שמצבה של ישראל לא גרוע כמו שחבריי הזרים שומעים בחדשות. שומעים ובטוחים שהאקססורי החם לישראלית בחורף 2009 ובכל חורף בכללי הוא רובה תחוב בתוך השמלה).

ברגע שיצאתי מהתחנה ונפרדתי משני צור המקסימה שהתארחה יחד איתי ומנעם, קיבלתי טלפון. אבא שלי, נהג המשאית (15 טון ריספקט) התקשר אליי, כל כולו, כל קולו שבור לב. "לא הצלחתי לשמוע אותך! כל הזמן "פרצו" לי לשידור תחנות ערביות! ומאד רציתי! אוףאוףאוף!" (לקחתי חירות יצירתית עם ה"אוףאוףאוף", זה לא נאמן למקור. אבא שלי בכל זאת היה בצבא האוקראיני, בכפור האירופאי, ויצא שבת פעמיים (מה, שלמות? ) במשך שירות של שנתיים. אם יש משהו שהוא לא עושה, זה ליילל "אוף", ויתרה מזאת, "אוףאוףאוף". כשחזרתי הביתה, התיישבנו ביחד והקשבנו לוידאו- בשביל שנינו זו הייתה פעם ראשונה. כל כך מרגש וקצת מוזר כי זה ממש לא נשמע כמו הקול שלי! אחז בי דיבוק כנראה! אז שוב תודה לנעם וליתר הצוות על החוויה הירושלמית הרדיופונית ועל האירוח ותודה רבה גם למגיב האנונימי שהסב את תשומת לבי לסרטון הבא שמסקר את ציון הדרך הזה, יחד עם 6 החודשים הראשונים (ועד כה, היחידים) לחייו של בלוגסטר:



הסרטון הזה גרם לאמא שלי לטלפן לכל החברות שלה ולשאול: "על יו-ט-יובֵּה שמעת? עשו מהבת שלי סרטון שם!" אז תודה לך מר אנונימי על זה שהשקעת מזמנך וממרצך ושימחת אותי וגם מישהי שמאד יקרה לי. בהזדמנות זו, אני רוצה להודות גם לראש1 שבחרו להמליץ על בלוגסטר בגיליון שלהם השבוע, זו הייתה חתיכת הפתעה נעימה-





וכמובן... למרות שבטח קצת נמאס לכם אבל הנושא המרכזי של הפוסט הזה הוא בכ"ז מיחזור... תודה לכולכם על כל המילים הטובות שהשארתם לי בפוסטים האחרונים. עדיין אין לי מחשב וגם את הפוסט הזה אני כותבת על מחשב מושאל. והפעם, לפטופ-העבודה השחור והקשוח של שגיב, שמאד מתחשק לי להעלות לו וולפייפר של נאופטס ולהחליף לו את כל האייקונים בשולחן העבודה לערוגת פרחים אחת גדולה ושמחה ומרצדת. בקיצור ולפני שהוא שוב חוזר להבריח אותי עם הפן, תודה על זה שאתם כ"כ מתוקים ומלאי סבלנות. אני יודעת שאני עלולה להיראות כנבלה כפוית טובה שמעדכנת אחת ליובל אבל זה לא בגלל שאני לא רוצה, זה בגלל שאין לי את היכולת!

אוהבת אתכם עד השמיים ובחזרה,
שזה קצת משפט מעורפל כי לשמיים אין גבול אז זה יותיר אותי מרחפת לעד בניסיון אומלל לקיים את ההבטחה שלי,
ויקטוריה.

גרביוני tie dye של לודז'יה רוטקס. אני חושדת שהם בני כמה שנים טובות לפחות- judging by the חפיסת קרטון עתיקה-למראה שבה הם נמצאו, כל כולה ניחוח של חנויות לאנז'רי אלגנטיות ותל אביב הישנה. ותודה לסבתא ומגירות ההפתעות שלה שהביאוני עד הלום. אני יודעת שזה נשמע קצת מצחיק, אבל אני באמת מחכה בקוצר רוח לבעיות בירוקרטיות של סבתא שלי. היא מצלצלת אלי ובזעקות שבר של "עברתי שואה, מה הם רוצים ממני עם כל הטפסים ה^$&#%* האלה???" מזמינה אותי לביתה. הדירה שלה ממוקמת בדרום הישן של תל אביב, קטנה, מבריקה ובעלת מערכת אינטרקום שלא תבייש את סידורי האבטחה בבית הלבן. אותה חלקה מצוחצחת ונעימה תמיד גורמת לי להרגיש כמו כשלון של נכדה, אשה יעני מודרנית, אבל בעצם, לא-בלבוסטית להכאיב. תמיד שורפת את התחתית של העוגות שהיא אופה, מאד מקווה שתהיה לה קריירה מרשימה שאיכשהו תצדיק את זה.
הרוטינה היא זו- אני מתיישבת על הספה ומולי תיקייה עמוסה לעייפה של ארנונות, פרסומים של פיצריות חדשות וגם מבצעים מפתים של ויזה כ.א.ל (אותי לפחות, אבל אלוהים יודע שאין לי סטנדרטים. מספיק להשתמש בסקאלה רחבה של צבעים ונימה בטוחה בעצמה ואני מתחילה לחשוב שאני באמת באמת צריכה שואב אבק מיניאטורי שנראה כמו wall-e). סבתא מציעה לי הדום קטיפה לרגליים (יותר נכון, חולצת את נעליי בכפיה ומרימה את רגליי, תוך התעלמות מוחלטת מהסירובים שלי) ואז מתחילה לתזז את סבא'לה. יחדיו, הם מרכיבים מסדר של מנות ריחניות על השולחן שמולי. הבה"ד 1 של הארוחות המזרח אירופאיות, עומד יצוגי תחת השמש הקופחת של הפלורסנט. וזה שאמרתי לה עוד בטלפון שלא תטרח כי כבר אכלתי? כמובן שלא רלווונטי. ואז אנחנו מפטפטות ועוברות על המסמכים, וכמו תמיד, אני מנסה להסביר לה לשווא שלא צריך לגשת פיזית לביטוח לאומי, בשביל זה המציאו את הדואר הרשום! אבל יש לי סבתא אולד סקול שמאמינה שאם אתה רוצה שמשהו ייעשה וייעשה כמו שצריך, עליך לעשות אותו בעצמך. אלא אם כן מדובר במסמכים מהבנק, כמובן, ואז זה לגמרי לגיטימי לגייס את סוללת הילדים/עורך הדין/הקואצ'ר/המתנדב בער"ן. אבל בינינו, גם סטנלי פישר, הוד רוממותו הפיננסית, לא היה מבין מילה מכל המונחים המסובכים להרגיז שבמסמכים האלה, דברי שטנים חיים, שלא נדבר על הפונט הצפוף והמייאש שגורם לך לרצות להוציא את 2 העיניים עם הפיילוט 0.7 הירוק שלך.
לקראת סיומו של כל סשן כזה, סבתא קורצת בעיניה הירוקות ומובילה אותי למאסטר בדרום, פותחת וטורקת דלתות כמו טורנדו עיקש. היא חולקת איתי את האוצרות שהיא אגרה במשך שנים ארוכות, אישוניה מבריקים וכל השנים מוסרות מהם ברגע, כשזכרונות ישנים יוצאים אל קדמת הבמה, לעוד הופעה ספונטנית אחת. תיבות על תיבות, מגירות על מגירות של קסם, של צבע, של נשיות לא מתנצלת, של תשוקה, של חיים שלמים. הקמטים על פניה מספרים את הסיפורים של סבתא שלי, אבל כך גם הבגדים שלה (הכותרת היא תרגום של משפט שהיא בדר"כ מפריחה לאוויר כשאני מתייעצת איתה. הוא מתאים למצבי כרגע, ועל זה אפרט בפעם אחרת, כשאוכל להביט).
מגפיים מ"קסטרו" עודפים באלנבי. לבשתי את התלבושת הזו עם נעלי בובה חביבות כשעשיתי קניות בצהריים, וכשיצאתי עם חבר יקר ללבי בערב- רציתי לרענן קצת את המראה ואת ההרגשה. אני חושבת שהם עלו לי משהו כמו 200 ש"ח, כמעט בטוח שפחות, אבל גם אם היו מכניסים לי קת של m16 לפה ומציעים לי 2 אלטרנטיבות: לנקוב במחיר מדויק או לטעום את מח הפרפרים שלי לצהריים, זה היה אבוד. הייתי שולפת מפית ומאחלת לעצמי בון אפטיט.
שרשרת של דודה שלי, חלק מסט שאבדו עקבותיו.
טוניקה אסימטרית של h&m- עלתה 4.99 יורואים.
טבעות בכסף-שחור (השילוב הכי שימושי מבחינתי) מרח' קינג ג'ורג'- 5 ש"ח לשתיהן.

ימים קשים ולילות ארוכים ומהבילים עוברים על כוחותינו. אמש, אחרי יום תזזיתי במיוחד, נכנסתי לסדינים הקרים עם צלחת ענבים חמצמצים ופשוט שכבתי שם, נוגסת בחשיכה. בשלב מסויים, השיעמום עשה את שלו ופניתי לשחק עם שטרודל, גמל הצעצוע שהעניק לי רודריגו, החבר האחרון שלי (כל כך הייתי צריכה לקחת אותו לסניף של ה.שטרן שיגרום לו להרגיש בבית (גם החבר וגם ה. שטרן מקורם בריו זה ז'אנרו) ולא לשווקים מכווני תיירים, הא? ). חשבתי על הדפוס המדאיג שאיפיין את השנה האחרונה- כל עוד לאדון אין אזרחות ישראלית, תפאדל! יאללה! מערכת יחסים! אבל אם מדובר בתושב קבע, אין על מה לדבר- אפילו אם מוצג א' הוא בחור לעניין. "מעניין", סיננתי לעצמי באפילה. כעבור חצי שעה של מחשבות מתנגשות באוטוסטרדה, בניסיון לרדת לשורשו של ה"מעניין" האניגמטי הזה, החלטתי להאזין לקצת מוזיקה לפני השינה. השיר הראשון שעלה היה "Stranger in Moscow" של מייקל ג'קסון, אגדה בחייו ועוד יותר במותו. למה לא יכולתי ליפול על "חולה על כדורגל" של אייל גולן? הנה יצירה שגם מדברת על שאיפות קרייריסטיות בחיים וגם לא מאיימת להפוך את הפרצוף שלי לקנבס לשירבוטי דמעות של בדידות.

הגעתי למסקנה עגומה משהו שזו המיטה שהצעתי וכל שנותר לי כרגע הוא לשכב בה ומקסימום, להחליט על דרך פעולה חדשה למחרת בבוקר, שפשוט מסרב להגיע. האם נגזר עליי לבלות נצח בדימדומים מלאי ההירהורים האלה? כעבור חצי שעה נוספת ואורלוגין (נשבעת לכם, יש לנו אורלוגין בסלון. אני חיה במוזיאון של ענתיקות ) שמציין את השעה 3, למרבה האימה, 3 בבוקר- הבנתי ששינה כבר לא תצא לי פה, גם לא אם אהיה שרועה בשקט מופתי ואספור כבשים מקפצצות. פתאום, היה לי רעיון. *מצילתיים דרמטיות* וכידוע, ברגע שנדלקת נורה מעל ראש- נורה פיזית או נפשית, אפשר לזנוח בלב שלם את הניסיון הפתטי להירדם. כבר כמה ימים אני מתבשלת במרינדה של תשוקה לחולצת מייקל ג'קסון. אבל בדר"כ, החנויות מכתיבות לך מה אתה תלבש ולא אתה מכתיב להן מה למכור, אז החלטתי לעשות מעשה ולהכין חולצה כזו במו ידיי. שלפתי מחדר הארונות שלי טי-שרט לבנה, חצאית טריקו שחורה שגדולה עליי בכמה מידות טובות וחולצת kenvelo מכופתרת אדומה שנמצאת ברשותי כבר 4 שנים, אבל לא לבשתי אותה מעולם. שמתי ידיי על מספריים, חוט ומחט ועשיתי את שלי. voila! קיפלתי את הטי החדשה בצד הריק של המיטה והנחתי את שטרודל עליה, והשינה באה אלי בעוד שאצבעותיי שומטות אותו אט אט, ובתקווה, גם את ההתנהגות ההרסנית הזו של להתאהב במי שמטבע הדברים והנסיבות, המקסימום שביכולתו לעשות זה לעקוץ ולצאת בהליכת ירח מחיי.