גרביוני tie dye של לודז'יה רוטקס. אני חושדת שהם בני כמה שנים טובות לפחות- judging by the חפיסת קרטון עתיקה-למראה שבה הם נמצאו, כל כולה ניחוח של חנויות לאנז'רי אלגנטיות ותל אביב הישנה. ותודה לסבתא ומגירות ההפתעות שלה שהביאוני עד הלום. אני יודעת שזה נשמע קצת מצחיק, אבל אני באמת מחכה בקוצר רוח לבעיות בירוקרטיות של סבתא שלי. היא מצלצלת אלי ובזעקות שבר של "עברתי שואה, מה הם רוצים ממני עם כל הטפסים ה^$&#%* האלה???" מזמינה אותי לביתה. הדירה שלה ממוקמת בדרום הישן של תל אביב, קטנה, מבריקה ובעלת מערכת אינטרקום שלא תבייש את סידורי האבטחה בבית הלבן. אותה חלקה מצוחצחת ונעימה תמיד גורמת לי להרגיש כמו כשלון של נכדה, אשה יעני מודרנית, אבל בעצם, לא-בלבוסטית להכאיב. תמיד שורפת את התחתית של העוגות שהיא אופה, מאד מקווה שתהיה לה קריירה מרשימה שאיכשהו תצדיק את זה.
הרוטינה היא זו- אני מתיישבת על הספה ומולי תיקייה עמוסה לעייפה של ארנונות, פרסומים של פיצריות חדשות וגם מבצעים מפתים של ויזה כ.א.ל (אותי לפחות, אבל אלוהים יודע שאין לי סטנדרטים. מספיק להשתמש בסקאלה רחבה של צבעים ונימה בטוחה בעצמה ואני מתחילה לחשוב שאני באמת באמת צריכה שואב אבק מיניאטורי שנראה כמו wall-e). סבתא מציעה לי הדום קטיפה לרגליים (יותר נכון, חולצת את נעליי בכפיה ומרימה את רגליי, תוך התעלמות מוחלטת מהסירובים שלי) ואז מתחילה לתזז את סבא'לה. יחדיו, הם מרכיבים מסדר של מנות ריחניות על השולחן שמולי. הבה"ד 1 של הארוחות המזרח אירופאיות, עומד יצוגי תחת השמש הקופחת של הפלורסנט. וזה שאמרתי לה עוד בטלפון שלא תטרח כי כבר אכלתי? כמובן שלא רלווונטי. ואז אנחנו מפטפטות ועוברות על המסמכים, וכמו תמיד, אני מנסה להסביר לה לשווא שלא צריך לגשת פיזית לביטוח לאומי, בשביל זה המציאו את הדואר הרשום! אבל יש לי סבתא אולד סקול שמאמינה שאם אתה רוצה שמשהו ייעשה וייעשה כמו שצריך, עליך לעשות אותו בעצמך. אלא אם כן מדובר במסמכים מהבנק, כמובן, ואז זה לגמרי לגיטימי לגייס את סוללת הילדים/עורך הדין/הקואצ'ר/המתנדב בער"ן. אבל בינינו, גם סטנלי פישר, הוד רוממותו הפיננסית, לא היה מבין מילה מכל המונחים המסובכים להרגיז שבמסמכים האלה, דברי שטנים חיים, שלא נדבר על הפונט הצפוף והמייאש שגורם לך לרצות להוציא את 2 העיניים עם הפיילוט 0.7 הירוק שלך.
לקראת סיומו של כל סשן כזה, סבתא קורצת בעיניה הירוקות ומובילה אותי למאסטר בדרום, פותחת וטורקת דלתות כמו טורנדו עיקש. היא חולקת איתי את האוצרות שהיא אגרה במשך שנים ארוכות, אישוניה מבריקים וכל השנים מוסרות מהם ברגע, כשזכרונות ישנים יוצאים אל קדמת הבמה, לעוד הופעה ספונטנית אחת. תיבות על תיבות, מגירות על מגירות של קסם, של צבע, של נשיות לא מתנצלת, של תשוקה, של חיים שלמים. הקמטים על פניה מספרים את הסיפורים של סבתא שלי, אבל כך גם הבגדים שלה (הכותרת היא תרגום של משפט שהיא בדר"כ מפריחה לאוויר כשאני מתייעצת איתה. הוא מתאים למצבי כרגע, ועל זה אפרט בפעם אחרת, כשאוכל להביט).
מגפיים מ"קסטרו" עודפים באלנבי. לבשתי את התלבושת הזו עם נעלי בובה חביבות כשעשיתי קניות בצהריים, וכשיצאתי עם חבר יקר ללבי בערב- רציתי לרענן קצת את המראה ואת ההרגשה. אני חושבת שהם עלו לי משהו כמו 200 ש"ח, כמעט בטוח שפחות, אבל גם אם היו מכניסים לי קת של m16 לפה ומציעים לי 2 אלטרנטיבות: לנקוב במחיר מדויק או לטעום את מח הפרפרים שלי לצהריים, זה היה אבוד. הייתי שולפת מפית ומאחלת לעצמי בון אפטיט.
שרשרת של דודה שלי, חלק מסט שאבדו עקבותיו.
טוניקה אסימטרית של h&m- עלתה 4.99 יורואים.
טבעות בכסף-שחור (השילוב הכי שימושי מבחינתי) מרח' קינג ג'ורג'- 5 ש"ח לשתיהן.