שיחה עם פשושן בשבוע שעבר:

"היי,לפני שאני מתחילה לעשות שיעורים רציתי להגיד שאתה יצור נפלא, חמסה חמסה עליך, מה זה שמחה שהיה לנו את מה שהיה לנו ושיש לנו את מה שיש לנו".

בשבועות האחרונים אני מנסה לשלהב את החברים שלי לקראת הלימודים שמתחילים מחר, בשעה טובה. הנסיונות שלי לדבר על לבם נתקלים בחומה בצורה של "אבל למה הזכרת לי, לא חשבתי על זה ב-5 הדקות האחרונות! " ו"עזבי, אל... זה עושה לי פריחה. הלימודים עוד לא התחילו רשמית וכבר הנבלות נתנו לי לנתח פסק דין. ככה אני מבלה את השבת החופשיה האחרונה שלי, ככה? *יריקה הצדה ושיחרור של קללות לא מובנות* ". ואני אומרת... נכון שהבניין של הפקולטה למשפטים לא מרשים במיוחד, אבל עדיין אין דמיון בינו לבין כלא שושנק מ"חומות של תקווה". או שיש דמיון? *פונה לידידו הטוב של האדם, הגוגל*



אחותי והחברים שלי גורמים לי להרגיש שזה חסר טאקט ו-downright evil לעשות שימוש ב-L word (לימודים. הנה. אמרתי את זה שוב ). הפה שלהם מעלה קצף ועיניהם מתגלגלות בחורים כשאני מציעה להם עסקה שתחלק חפיסת סטאבילו בין כל המעורבים (התכנית שלי היא לתבוע בעלות על הצבעים הנורמליים ולהשאיר את הפסטלים הסמי-שקופים לפרטנרים ש-snooze and lose). למקרה שתהיתם, המערכת שלי נראית סביר, חוץ מיום אחד של 12 שעות (כולל יהלומים כמו "אתיקה ועסקים", "מבוא לדת" ו-4 שעות מפנקות של סטטיסטיקה לסיום הסאגה). החלונות שלי מתואמים עם אלה של עידן, מה שאומר שלצערו, מדי יום שני בין 10 ל12, הוא יהפוך קורבן לחפירות של "אף אחד בעולם הזה לא מבין אותי" + לגימות קולניות של קפה ולזעקות היפוכונדריות של "מגרד לי, תוריד את הדשא הזה ממני". אני מקווה שעידני יודע דבר או שניים על הוצאת גימלים או על self inflicted נקעים ושברים- כי בלי אישור מרופא מומחה, הוא לא יקבל פטור מהנוכחות שלי. ראה הוזהרת חביבי, ראה הוזהרת. אני יודעת איפה אתה גר ובק.ג.ב קיבלתי הכשרה של נינג'ה, אל תשאיר את החלון פתוח... זה כל מה שיש לי להגיד.

אני בהחלט יכולה להבין את אווירת הציברוח שאופפת את החברים שלי. הם מוותרים על עבודות מכניסות ואחרי צהריים מלאי בטלה וכבר על היום ה-1, עומדים בתור למזכירות כדי לנסות ולשנות את המערכות האכזריות שלהם. אני נזכרת בימים הראשונים שלי באוניברסיטה בשנה הקודמת- בדיוק נחתתי מפריז, שבורת לב ומבולבלת והדבר היחידי שרציתי לעשות הוא להתכרבל עם הכלב הפרוותי שלי על הספה ולרחם על עצמי. אין דרך לא-פתטית לנסח את זה. אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה ובכלל, שיעור ראשון של 3 וחצי שעות במתמטיקה זה לא משהו שתוותר עליו מדעת. אז יצאתי לדרך חדשה, לאקדמיה- אחרי שארזתי את עצמי בשמלת צמר אדומה וזרקתי עט בודד לתיק ניטים שחור (בשלב זה, לרכוש דפדפות היה סופני מדי וגורם לי לעצבות נוראית. לגעגוע לחיים שלעולם לא יהיו לי).

הגעתי לקמפוס והסתובבתי בין הפרצופים הממהרים. ניסיתי למצוא את הבניין שלי, אבודה והוזה, אוחזת במפת העיר שהיא אוניברסיטת תל אביב. כמה קל היה להיתלש מהכל בתוך הצבעוניות של החצאיות שנמכרות ביריד ובין נציגי הבנקים שעטים עליך כאילו שששנותייך המעטות לא מעידות על תפרנות מביכה. הצעירים שחלפו על פניי, משוחחים אל תוך ניידים וצוחקים אחד עם השני בקולניות מלאת ביטחון, גרמו לי להרגיש כמו תיירת. תיירת אבודה, אחרונת התיירות בעיר שבה לכולם יש תכלית, יש יעד, יש תכנית.

לרגע, לרגע קטן, זה הרגיש כמו אחר צהריים סגרירי ושגרתי בשאנז אליזה. הנה... אוטוטו... אני אקנה פטל טרי במשקל ואחזור הביתה להכין לפשושן ולי גלידות, לקראת חזרתו מהעבודה. אבל קודם כל, אני אעצור במוזיאון הדיסקרטי ההוא שאיתרתי ברחוב צידי ולא בכוונה, או שכן בכוונה, אלך לאיבוד בעיר הרומנטית והבודדה ביותר בעולם. אבל כל הנהרות נשפכים לים או במקרה הזה, כל הבולברדים מובילים אותי למגדל אייפל ומשם אני כבר יודעת לנווט את דרכי הביתה ועוד בביטחון יחסי שגורם למקומיים לפנות אליי בצרפתית או לתיירים לבקש ממני הכוונה ליעדים פופולריים. והנה אני פורקת שקיות, חולצת מגפיים רטובים, קופצת למקלחת רותחת ולובשת שמלה מתוקה ומתנפנפת שאני יודעת שתעשה לפשושן שבץ ברגע שהוא יראה אותה. אני משאירה טביעות רטובות על הפרקט (ייהרג ובל יעבור, אני יודעת, אבל לכל אחד יש זכות לחטאים קטנים ) ומדליקה מוזיקת רקע שמטביעה אותך לתוכה עם כל התשוקה הצרפתית שאפשר לגייס. אני מבשלת לנו ארוחה רומנטית, מכניסה קינוחים למקפיא הגמדי ונרדמת לפני שהוא חוזר. הדבר האחרון שאני חושבת עליו הוא שפשושן מוכרח לקחת אותי בשבי, כי אני לא רוצה לחזור לחיים הישנים שלי, בחיים.

כעבור כמה שעות ארוכות מדי (שלא הרגשתי כי ישנתי, אבל זה עדיין לא מונע ממני להחמיץ פנים ולהתלונן all the ladies in the house say HEYYYY!) הוא חוזר הביתה. עם 2 פנינים ירוקות במקום עיניים, הוא עומד מקושט בגשם במפתן. אני מקבלת אותו לחיבוק חם ולא אומרת שום דבר, הזהויות של המארח והמתארחת מתחלפות בלילות. אנחנו אוכלים ומלקקים אצבעות וצונחים למיטה והוא מדבר אלי לתוך האוזן וגורם לי להרגיש כמו היצור הנדיר והנהדר ביותר בעולם.

מה שהנחה אותי בתמונה הבאה היה הזיכרון של אותו בחור שראה אותי באמת והעריך אותי. אותו בחור שלא וויתר עלי במשך שנתיים עד שסוף כל סוף, הגלגל הסתובב ואני באתי לחפש אותו, ביבשת אחרת. הגעתי חמושה בכל השמלות הפלרטטניות שבאמתחתי ובכל תחושת האשמה שבחורה שטעתה ולא ראתה יכולה להציע. כמו שבטח הבנתם מהסיפורים הקטועים שלי- נתבקשתי ע"י גוף אירופאי לשלוח תמונות סתוויות שלי, בתלבושות מתחלפות. המטרה היתה להתנסות כמה שיותר ולהציע מגוון- בשאיפה שלכל תמונה תהיה האווירה המסוימת שלה ומתוך איזה 20- הם יחבבו (או לא ממש ישנאו) 2, טחח...

Thanks for the memories. We'll always have Paris.