טוב, איפה מתחילים?
הרבה זמן כבר לא הקלדתי טקסט משמעותי בעברית, ופתאום אני שמה לב שאין לי את המדבקות בעברית על המקלדת.
מהרגע שבו אני מודעת לעניין - אני מתחילה להקליד עם שגיאות איומות. אוקיי, ריסט, ריסט...
כמו שחלקכם לבטח יודעים, אתר ישראבלוג סוגר את השאלטר בסוף דצמבר 2017.
מה זה אומר? בלוגסטר וכל יתר הבלוגים - no more.
למרות שלא עדכנתי בבלוג תקופה ארוכה ואני מתייחסת לעצמי כבלוגרית בפנסיה, הלב נצבט.
לא היה ספק שפרק הבלוגינג בחיי הסתיים כבר לפני שנים, אבל בכל זאת, היה נחמד לדעת שישנה אנדרטה צנועה-אך-נושמת למה שהיה.
כשהשקתי את הבלוג בקיץ 2009, הייתי סטודנטית הרפתקנית עם חיבה עזה לבגדים ולמילה הכתובה.
בלוג אופנה (או מה שזה לא יהיה) נראה כמו האאוטלט המושלם לבטא את עצמי, לחקור ולהשתעשע. ואם מישהו אשכרה יקרא אותו? וואלה, יכול להיות מדליק!
מהר מאד, הבלוג זכה לתהודה שלא העזתי לדמיין אפילו. הוא הפך להיות תחביב שהשקעתי בו המון זמן, אנרגיה ואת כל המשכורת שלי.
הרווח שלי היה הסיפוק בליצור ולחלוק, אבל ב"חיים האמיתיים" הרגשתי קצת נבוכה לגבי הבלוג שכן פחדתי להיות מקוטלגת כשטחית או נרקסיסטית.
בחיים כמו בחיים, רק אחרי כמה שנים, הפסקתי להיות קשה עם עצמי ופיתחתי הגדרה מחודשת לעניין.
בלוגסטר לא היה אופרציה של פרש בודד:
אחותי המדהימה מיקי עזרה עם הסטיילינג ועמדה מאחורי העדשה בכשרון ומסירות אין קץ שלעולם לא אוכל לגמול עליהם.
ההורים שלי פירגנו, אבל בתבונתם הרבה הטילו ווטו כשרציתי לפרוש מהאוניברסיטה כדי לעשות בלוגינג פול טיים. סובייטים עם חשיבה לטווח רחוק, תודה לאל.
כי אם להיות כנה, אני לא חושבת שגם ככה ידעתי לנצל את ההזדמנויות שהגיעו עם הצלחת הבלוג (יחס של 150834:1 של אימיילים נכנסים לעומת יוצאים בתיבת הבלוג לא הולך ברגל).
זה פשוט לא היה חלק מהסיפור שלנו.
הרבה דברים השתנו מאז אותו קיץ ב-2009 בו פתחתי את הבלוג.
ברמת המאקרו, כולנו התבגרנו. אנחנו צורכים תוכן אחרת לגמרי. מילניאלז רולז ואנחנו מדפדפים ימינה או שמאלה על החיים.
בגזרה האישית, התחתנתי. פרשתי כנפיים ארה"בה ללמוד ל-MBA. אני דודה לאיתן.
אני בעיקר נועלת ד"ר מרטינס. יש לי משקפיים. עדיין יש לי חיבה לצבעי שיער משתנים, בחיפוש אחרי הברונט המושלם.
אני עדיין מקווה לטרוף את העולם המשתנה תמידית הזה, בדרכי.
הפרק של הבלוגינג כאמור ממזמן הסתיים, אבל עדיין, הסופיות והרשמיות של העניין כואבות.
מתעוררת בי התרפקות על העבר, על ימים של תום ופתיחות, על לעשות דברים כי אנחנו באמת ובתמים passionate about them ועל כל מה שהיה ואיננו עוד.
כנראה שזה גם גיל 30 שמדבר לי מהגרון...
אז, תרשו לי להגיד לכם תודה מעומק הלב.
תודה על זה שהייתם חלק מהדרך שלי בבלוגספרה ותמכתם עם כל צפייה, תגובה ומילה טובה שהשארתם. מעריכה את הכל, בטירוף.
אילולא אתם, זה לא היה קורה וכמו שאתם מבינים - הבלוג הוא חלק אינטגרלי ממי שאני, חוליה מקשרת במסע שלי מנערה לאישה.
תודה, תודה, תודה.
נשיקות משיקגו,
3>
ויקטוריה