פעם ראשונה שאני משתתפת בתחרות סיפורים, אז אחלו לי בהצלחה D:
כתיבה נוצרת
המונית עצרה בכניסה לבניין. פתחתי את הדלת, וישבתי מאחור, במושב הרך השחור.
"לאן את צריכה, גבירתי?" שמעתי את קולו של נהג המונית הצעיר. הקול נשמע לי מוכר במקצת.
"לרחוב בורוכוב שבעים וארבע, בבקשה." עניתי ונשענתי בנוחות על המושב, נושמת עמוק את הריח-של-המונית.
הנהג החל בנסיעה. לאחר דקות ספורות מילמל, "או.. איזה פקקים.."
הצצתי בחלון. ראיתי הרבה מכוניות, חלקן צופרות בעצבנות וחלקן עומדות בסבלנות, שקטות.
"את ממהרת או משהו?" שאל בשיעמום.
"הממ.. לא ממש.." עניתי, "אני פשוט נוסעת לניחום אבלים אצל ההורים שלי." בלעתי את רוקי.
"או! מישהו מהמשפחה?" שאל בדאגה.
"כן. אח שלי פשוט נסע לוונציה.. ואמרו שהוא נפל לתהום.."
"מתי זה קרה?"
"לפני..." חישבתי במוחי, "כשלוש שנים." דמעה החלה לבצבץ בזווית העין, אך ניגבתי אותה במהירות עם כף ידי.
הנהג הצעיר שתק.
"סליחה שאני שואל," דיבר לפתע לאחר שתיקה ארוכה, "אבל מה שם המשפחה שלך? אם אני לא טועה, קרה מקרה ממש דומה גם לשכנים שלנו בבניין."
"אני התחתנתי, כך שהחלפתי את שם משפחתי. אבל שם המשפחה הקודם שלי היה אלימלך."
"אוה." פלט, "זה כנראה לא הם."
ברגע שעצר את המונית, אמר, "חכי דקה." והתחיל לבכות. בין המשפטים שמילמל קלטתי משהו. הלב שלי הפסיק לפעום. זה הוא? הקול שלו אכן מוכר לי, ולמרות שיש לו צלקת גדולה על הלחי - מה שאני לא זוכרת אצלו - הוא היה די דומה לו. העיניים החומות הגדולות, האף הפצפון שתמיד התבדחנו עליו...
"אור...?" שאלתי, "אור אלימלך, זה אתה?" עיניי דמעו.
הוא הנהן. שנינו יצאנו מהמונית והתחבקנו, בוכים.
"ניצלת! אתה חי..." מילמלתי בהתרגשות.
"את יודעת כמה זמן חיפשתי אתכם?!" בכה, "לא מצאתי.. והיה לי לעשות המון ניתוחים בפנים כדי שככה זה יראה.."
* * *
"לא מצאו את הגופה שלי," סיפר לאחר מכן, כשכל המשפחה ישבה בסלון של הוריי, שחיבקו ונישקו אותו ללא הרף, "נאבדתי אבל שרדתי. אף אחד לא יודע שאני ניצול של התאונה הזו. כולם חשבו שאני מת.."
אודה לכם אם תגיבו !
דניאל הכותבת :)
הסיפור זכה בתחרות, וזכיתי בכרטיס זוגי לסרט
"חטיפת הרכבת התחתית 123" !
תודה לכולם :)
כינוי:
חתולה מהגילגול הקודם XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
