אני כבר לא זוכרת מי אני.
מי אני הייתי, לפני הרבה זמן.
זה נראה כלכך רחוק, כלכך ישן.
אומרים לי שכבר לא נעים להיות בחברתי, שהעיניים שלי כל הזמן רציניות או עצובות מאוד.
ובכן איך אתם הייתם מרגישים? אם האדמה הייתה נשמטת מתחת לרגליים שלכם. שכל הדברים שנראו יציבים בחיים שלכם נלקחו ממכם וגרמו לכם להתערער ככה ש...אתם מוצאים את עצמם יושבים ומדפדפים לעצמכם בספר טלפונים של הסלולארי ולא מוצאים למי להתקשר ולקרוא לעזרה.
הרגשתי היום מחנק, שאני מרגישה המון זמן, האמת אני מרגישה את זה כל הזמן, כמו אבן כבדה על הבטן שמקשה עליי, כמו אדם שהולך כפוף וכואב לו להתיישר, כאילו הריאות שלי התכווצו ואני לא מצליחה לנשום נשימה אחת עמוקה אמיתית ומספקת, קשה לי לנשום.
אני כבר לא יודעת למה להתגעגע כי אני לא זוכרת אותי, אני לא זוכרת תחושה של חופש, נעימות, רוגע, בטלה.
אני לא זוכרת איך זה להיות חסרת דאגות ולדעת שהכל יושב במקום ונשאר שם, וכל שנותר לי הוא לחזור לשם.
אני מתפרקת.. יותר נכון כבר התפרקתי והתפזרתי לאלפי חלקיקים, אני כל הזמן רצה בלי מטרה ולא יכולה לעצור אני לא יודעת לעצור אני לא רוצה שום דבר אמיתי בחיים שלי.
אני לא מסופקת מכלום אני לא מרגישה כלום אני לא כמהה לכלום אני מרגישה אמיתית רק לרגע וגם זה לשבריר שנייה של בועה, כשאני בוכה, רק כשאני בוכה וגם זה.. מתי זה כבר קורה.
אני מרגישה עול על עצמי , לחץ, מפחדת, אמא שלי צריכה למות, בגלל סרטן, משהו לא טבעי שלצערי נעשה שכיח ואני הכיתי שורשים כאן בבית ולא מצליחה לזוז מבלי לפחד שבאשמתי היא תמות, כי לא הייתי כאן, איתה. מצד שני כשזה יקרה אולי יפסיק לרדוף אחריי השד, אולי יחמיר?.. אני כבר לא יודעת.
אני רוצה לברוח מכאן אני רוצה לשבת במקום רחוק מוקפת בעצים ושמיים צלולים וירח מלא ושקט, להרגיש מתפרקת בזרועות של מישהו או מישהי. אני רוצה להרגיש לבד יחד עם מישהו, לבד ובשקט ושינגב לי את הדמעות, אני רוצה,צריכה עמוד תומך משלי.
פעם אחת להרגיש נאהבת רצויה ונתמכת, ולא אוהבת רודפת תומכת, נמאס לי לדחוף את כולם קדימה, נמאס לי להשקיע בפירות סרק, במשהו רגעי, במילא אף אחד לא מעריך וזה גם כבר לא נותן לי שום דבר.
אני רוצה סוףסוף להרגיש חלשה ולא להחזיק, לא לשמור הכל בפנים, שאני אדע למי לשלוח הודעה או להתקשר או אפילו לא את זה, שמישהו יחפש אותי, ישלח לי הודעה, שמישהו ירצה אותי לידו ולו רק כי הוא מרגיש טוב להיות קרוב אליי.
אני יודעת, מפחדים להתמודד מולי, להתמודד איתי, אני מקרה אבוד, מקרה קשה, אני מורכבת ומעצבנת, אני נסגרת, נפתחת, מבולבלת, מתרחקת, מתקרבת, שותקת, כמהה למגע, שיחזיקו לי את היד אבל מפחדת להראות פגיעות.
האנשים שהעזתי להראות להם את עצמי, את תוך תוכי, שנתתי מעצמי, חיבקתי, נישקתי, ליטפתי, טרקו לי את הדלת בפנים כי הייתי שלב חולף שסיפק להם משהו ריגעי, הייתי דרך עוקפת למשהו אחר.
אני הלכתי לאיבוד פשוט הלכתי לאיבוד..
ועכשיו?....
אני ממשיכה לבהות בירח כי אחרי כל מה שעבר עליי אני חושבת שמאז ומתמיד, מאז שהייתי ילדה קטנה, הירח הוא הדבר היחיד היציב בחיים שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
