אני כותבת את הפוסט הזה וכולי יושבת עם דמעות בעיניים, באמת שזה אחד המקרים החזקים ביותר בחיים שלי שהשפיעו עליי...
ואני לא מאחלת לאף ילד ולאף אדם לעבור דבר כזה בשום שלב בחיים!!!
לא הייתי אומרת שממש לטובה אבל גם ממש ממש לא לרעה אבל על זה כבר בסוף.
זה קרה כשהייתי ילדה בת 15 וחצי, לא ידעתי לבחור את האנשים שיהיו סביבי, הייתי באופוריה שיש דבר כזה חברים.
אולי יש-אבל אני לא מצליחה להבדיל בין אנשים בעיניי היום כולם חרא.
זה היה גיל כזה שהייתי מתחברת לכל אחד, ממש הייתי יכולה להסתובב ברחוב ולהגיד זה ככה והוא עושה ככה וככה בחיים
הוא לומד בבית ספר כזה וכזה, הוא הולך לחוג כזה וכזה..
ממש הכרתי את רוב הסביבה. זאת היתה תקופה של אהבה לחבורות גדולות, לא יכולתי לסבול ישיבה עם חברה טובה
שוב באיזה משחק מחשב, או שוב במקדונלדס או ברחוב וכל השיט הזה (למרות שכשאני חושבת על זה אולי היה עדיף).
הכרתי חבורה של 5 אנשים בערך אולי יותר,
היינו יושבים כל ערב ביחד, הם היו מעשנים וצוחקים ואני הייתי יושבת צוחקת ומקשיבה (אחת השקטות), לאחר תקופה מסויימת פשוט
התחלתי לשתף בה-כ-ל והכרתי להם את החברה ההכי טובה שלי שלצערי ידעה יותר מידע,
החברה ההכי טובה היא זאת ששמעה על האונס שעברתי בגיל 15, החברה היחידה שהייתי שם איתה בכל הזדמנות שהיא היתה צריכה
והיא לא באמת תמיד היתה שם (לפחות חשבתי שהיא היתה..) ועד היום היא מצטערת על זה..
קראתי לה אחרי הפעם שהבחור מהחבורה נדלק עליי, החלטתי שאולי יהיה נחמד לצאת ואולי שהיא תכיר אותו...
אחרי כמה פגישות יצא ככה שזרם יותר לי ולו מאשר לו ולה...
3 חודשים יצאתי איתו (אם אפשר להגדיר את זה ככה) הכל היה נפלא
עם החבורה הזאת.. בשלב דיי מאוחר הבנתי שזה לא מה שמתאים לי, זה היה יום חורפי קרוב לדצמבר..
הלכתי לדוד שלי בשביל סידורים, והבחור מה3 חודשים ראה אותי הולכת שם, לא אמר לי אפילו שלום.
האמת אפילו שמחתי כי חשבתי שאולי יש סיכוי קטנטן שהוא לא ראה אותי, למרות זאת לא היה לי כוח באותו היום לאף אחד.
אחרי רבע שעה קיבלתי שיחה שהיתה מלאה בקללות,
אני לא זוכרת שומדבר מהשיחה הזאת חוץ מזה שלאחר 10 דקות אמרתי לבחורה:"אני מבינה שאת אריה
במזל שלך ואת רגילה לשמוע כן וכן ושכולם הולכים אחרייך, אני זה לא הכיוון שלי לא טוב לי אני רוצה פרק זמן לבד
להתאושש מהתקופה שעוברת עליי, היא קצת כבדה עליי"
ואז שמעתי משהו כמו:"תפסיקי להתנהג כמו שרמוטה!!! לא רוצה להסתובב איתנו פשוט תגידי ככה!!!!!" וכילדה בת 15 לא ידעתי
לאן מוביל כל הסיפור הזה ופשוט אמרתי לה שאני לא הכלבה שלה כדי לעשות מה שהיא תגיד לי (מה שהיה בתאכלס...)
יום למחרת הצטערתי שהגעתי לבית הספר, ישבתי עם חברה הכל היה שקט בסביבה שלי,
היא עברה לידינו והיא זרקה משהו כמו:"שרמוטה" אז אמרתי לה:"לא סגרנו את הסיפור הזה אתמול?" שניה אחרי זה
חטפתי מכות מאיזה 4 בחורות אני לא בדיוק זוכרת, זה הגיע למצב כזה שבסופו של דבר הלכתי למיון
אחרי בית הספר ובאמת שלא היה לי טוב... מה שכן אחרכך לא הצלחתי להכנס לבית הספר כי שמעתי שבכל פינה
מדברים עליי- שאנסו אותי, שאני שרמוטה ונותנת בגיל 15!, שמעתי דברים שלא הייתי מאחלת באמת לאף אחד.
וברגע שהייתי בורחת מבית הספר הביתה היו רואים אותי אנשים ברחוב ושואלים עם המקרים האלה נכונים, לא מאחלת לאוייבים.
אחרי שבוע בית הספר הזה העיף אותי לבית הספר האחר כי זה סיפור שהצריך משטרה והם לא רצו לערב,
הם פחדו שזה יפגע במוניטין שלהם+ היה להם סכסוך עם האמא של הבחורה שהלכה איתי מכות... אז ככה מצאתי את עצמי
בבית הספר האחר שסיימתי לפני שנה.
המקרה הזה השפיע עליי בזה שהיום אני יותר בחורה של בית, יותר בחורה של הגבר שלי.
ז"א שכשיש לי גבר אני מעדיפה לתת את כל כולי אליו, גם אם זה אומר לפנק אותו באיזה מאפה פה ושם,
גם אם זה אומר להביא חיבוק תומך כשצריך, גם אם זה אומר לקום ולנסוע ישר לקצה השני של הארץ רק כדי להגיד מילה טובה..
גם אם זה אומר להתפשר מעבר לרגיל כי באמת אין לי בעיה עם זה כי עברתי דברים קשים מזה..
היום רואים אותי הרבה הרבה פחות בחבורות, מעדיפה לצאת עם חברה גג 2.
והזיכרון של המקרה הזה? זה צורב אותי בכל פעם מחדש... תחשבו לפני שאתם פותחים עליהום על מישהו,
תחשבו לפני כל מילה שאתם זורקים אפילו סתם, תחשבו מי החברים האמיתיים שלכם, דברים כאלה משנים בנאדם מקצה לקצה.
לא אשקר היתה תקופה שחשבתי רק על מוות עד שהחלפתי אתזה באוכל ועד היום אי אפשר להוציא אותי מהמטבח
על בסיס קבוע עליי ארוחת בוקר צוהריים וערב..
ולא בחיים לא היה לי ביטחון נמוך, לא משנה כמה ניסו להוריד לי אותו, לצערי גם האגו לפעמים מתעלה.
~
סופ"ש עליז לכולם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Juli
