סיזיפוס

 מחר אני שוב אמות.

אדם מת אלפי פעמים בחייו.

מוריד את השאלטר של הרגשות - ויש חושך.

סוגר את השיבר של הדמעות - ויבש בפה,

נעטף בבגדים - ולא חש.

מחר אני שוב אמות.

בראיון העבודה המיליון ואחד.

אחרי המבחנים.

אחרי הדיבורים.

אחרי כוסות הקפה וחשיפת התדמיות.

הפקידה כבר תודיע לי...

וכשאפרד מהמראיין, מהממונה הישיר, בלחיצת יד,

אחוש כאילו אני לוחץ קרש.

מחר אני שוב אמות.

בעבודה,

הבוס יצעק: יאללה.. קדימה... נותרו עוד שבעים...

הוא לא יתיר ללכת לשירותים, לאפס אפס.

הוא לא ירשה לשתות מים.

"חבר'ה זה מקום סגור. אתם המונים. אני מבקש תתקלחו לפני שאתם באים.

תלבשו בגדים נקיים." הבוס אומר.

"תצחצחו שיניים... העבודה שלכם לדבר בטלפון. אתם מוציאים אויר מהפה שלכם,

ביחד עם בליל מילים. תשימו דאודורנט... בושם... זה מקום סגור. אנחנו צריכים להיות פה 7 שעות ביחד... סגורים. אני מזכיר לכם לשמור על ניקיון במטבחון. כל בוקר המנקה מקיאה מהליכלוך שאתם משאירים. אני מבקש. ..", הבוס אומר.

ואתה אחד ממאה, מכוסה אזניות ומיקרופון.

מתקשר אל ישראלי שמשתעשע - בלפגוע בך. לתקוף אותך. אתה המרקקה שלו.

אני מת בצרורות.

מחר אני שוב אמות.

מהבדידות.

אנשים יביטו בי - מתבוסס בדמי...

יגידו לעצמם: זאת בעיה שלו, הוא לא דאג לעצמו... שיפסיק להתבכיין.

שיתחיל להסתכל על החיים אחרת. בפרופורציות. יש מיליארדים שעובדים בחרא של עבודה. הנבלות בעבודה הן לא כל החיים, רק חלק, שיסתכל הלאה, לאופק, שלא ידאג, שיהיה שמח, העיקר החיוך. שיפסיק כבר להתמרמר ולבזבז את חייו בצפיה מתמדת למשהו יותר טוב. שיאהב את מה שיש. איך שלא יהיה, טוב לא יהיה.

יגידו לעצמם: אין לנו זמן ואינרגיות... צריכים לדאוג לעצמנו.

יתקעו את הידיים בכיסים, יתקעו נודים וגרבסים ויביטו סקרנים, ממתינים לצוד את הרגע שבו אמות.

ללכוד לעצמם עוד רגע של ריגוש מהחיים, על חשבוני. 

 וכשאגיע לעבודה יתבוננו בי העובדים בפחד: "רק שלא ישב ליידינו. הוא לא מדבר. הוא נובח. ואנחנו צריכים שקט כדי שנוכל לעבוד." כשאתיישב בעמדה מישהי תגיד: "יוהוו... איזה ריחות... תיפתחו את החלון אני נחנקת." ומישהי היפראקטיבית בת שש עשרה תשאל את חברתה: "טלי... כמה עשית עד עכשיו?" ודתי שלא התקלח ולא החליף בגדים ולא שטף את התחת כמו שצריך.

מחר אני שוב אמות באוטובוס לעבודה אני אומר לעצמי: "שאני שוב בדרך ל"משחטה" ובימים נוראים יותר, שאני בדרך "למשרפות"." ושוב האחראי יגיד לי שאני חייב להגביר את הקצב שמשלוש עשית רק אחד. ובצד השני של הטלפון יגידו "לא!אנחנו לא עונים על סקרים. אנחנו אנשים מכובדים ועסוקים ועובדים ולא מתעסקים בשטויות כאלה.

מחר אני שוב אמות כאשר אבין כי לחמשת אלפים שקל בחודש אין מילים ואין ריח.

היום אני אחיה.

בכל הכוח. אתקשר לחבר אמיתי, בעל השפעה בשוק העבודה.

אכתוב עוד שיר על הישרדות

אותיות כמסמרים ומילים כפטישים.

רעש המחשב ילווה בנגינתו את רחשי המתעלסים.

ועל הקיר, באמצע הלילה - ציור של שמש על חוף הים,

שדה חמניות, חקלאי זורע וקוצר, בריכה ואנשים שוחים.

מילים חיות. מילים נושמות, שלא חודרות שיריון,

שאיש לא קורא. וכלום לא קורה.

עמירם לורד פברואר 2012