סיזיפוס

המציאות תיקח אותי על גבה, אמר לעצמו.

כשאגיע לנגריה החיים יזרמו מעצמם. חיים מעץ.

יום ועוד יום ניגר בעצים עם מסור, פטיש, מסמר, לק, צבע ומשייף ידני.

הכין צעצועים לילדים - וארונות-מתים -לקבורה למזדקנים, שהמציאות פסקה לשאת על גבה.

תמיד היה ארון קבורה אחד מוכן. שלא יהיו הפתעות.

כשהתקרבו ימי מלחמה הכין כמה ארונות.

כשהשואה היתה בפתח, כל הנגריה היתה מלאה בארונות.

לא היה מקום לצעצועים.

פתאום, עכשיו, כשמדברים על פצצה גרעינית לאירן.

הוא מת, בטרם עת, אחרי מחלה קשה, עוד לא הגיע לשישים.

"החברים יקחו אותי, בארון, על כתפם", אמר לעצמו.

"מדהים! ממשיכים לחשוב גם כשמתים."

ציגלר, הנגר, אמר למנהל הנגריה, אהוד,

"אני אכין לו ארון. זה לא נעים להכניס אותו לארון שבעצמו יצר".

"עזוב", אמר אהוד, "חבל על הזמן ועל הכסף. יש פה ארונות לדור שלם.

מה שהוא עשה בשעה - לך זה יקח שבוע. לא תספיק."

בתוך ארון שיצר. בתוך בור, שבדרך כלל הוא חפר.

החברים מכסים את גופו בהספדים, עכשיו. את עברו. את קיומו ואת נפשו. מכסים, רגב רגב. אדמה. במחול הדליים הגברי.

"מדהים", אמר לעצמו, "גם כשמתים, בתוך האדמה, מכוסים,

מרגישים לא מוגנים. ממשיכים לחפש".