סיזיפוס

ברושים ושלהבת -  בעקבות "שני יסודות"/שיר שכתבה זלדה.

זה לא ממש לפי איזה סדר כלשהו, משהו אסוציאטיבי ואולי אפילו משהו של לוגיקה מתמטית.

מה שמופיע בהתחלה של הטקסט היה יכול, בקלות, להיות גם באמצע. או בכלל לא להכתב. לפני 45 שנה, בקיבוץ, במגרש הכדורגל, ליד משק חי, (שקראנו לו "משק-ילדים"). שדרת ברושים הפרידה בין מגרש הכדורגל ל"משק-ילדים", למטע ולכרם. סימנה את גדר הקיבוץ, את גבול המחנה. ישבנו, חבורת ילדים בני 11, בתוך הברושים האלה, בשבת, מריחים את הירוק של העשב, הרטיבות והאבק; לועסים איזה עשב ועם הגיבעולים מנקים את השיניים. היינו מתבוננים בבני ה- 20 שמנצלים את חופשת השבת שלהם מהצבא כדי לשחק כדורגל של שבת בצהריים, בימים של בין חורף לאביב.

(בקיץ היתה הבריכה מקום מפגש וספורט לחיילים בחופשה, אולפניסטים, מתנדבות מהולנד בביקיני נועז ותלמידי י"ב, שנמצאו ערב גיוס לצבא.)

אריה הג'ינג'י, "ילד חוץ" (שבא מחוץ לקיבוץ כי לא היתה לו משפחה יציבה בעיר) , מקבוצת להבה, היה השחקן הכי טוב בקיבוץ, הוא שיחק תמיד בהתקפה. ג'ינג'י חילק את השחקנים, "עושה כוחות" (כך שיהיו שתי קבוצות בעלות כוחות שווים.)

 לאבנר, האח שלי, (חייל בחיל השיריון שיצא פעם בחודשיים, בערך, לחופשת שבת מהתופת של קרבות ההתשה, בסוף שנות השישים, מול האויב, בגבולות ישראל), ג'ינג'י היה אומר: "אתה תהיה עם האולפניסטים והמתנדבים מהולנד ומשבדיה! אתה יודע אנגלית."

 אבנר שיחק בהגנה, לא סיכן את הרגליים שלו. (מספיק היה שסיכן את חייו בגבולות), שחקני היריבה עברו אותו בקלות.  ג'ינג'י צעק על אבנר: "מרגרינה".

 אריה יהלום, בן כיתתו של אבנר, שנקראה קבוצת אורן,  שיחק טוב כדורגל. החברה' קראו לאריה תוכי בגלל האף שלו. אריה שיחק בקבוצה של אבנר, בהתקפה, והרבה לרדת לעזור להגנה. בזכותו תמיד היו מנצחים.

 אבנר ואריה יהלום נהרגו בקרב על המולדת, אבנר בקרבות ההתשה; אריה יהלום נפל במלחמת יום כיפור 73.  הברושים במגרש הכדורגל נשארו כנרות זיכרון ניצחיים וירוקים לילדות שלנו ולאבנר ולאריה.

בגינה של הוריי אבי נטע ברושים. שניים אולי שלושה. קצת יוצא דופן בתוך הקיבוץ לשתול ברושים. הברושים בלטו ליד עצי האורן של דוד אפשטיין ועצי הפקאן של שמואל שדמי הגזבר. שהיו השכנים שלנו. אני חושב שאבא שתל אותם להנצחה של בני משפחתו שניספו בשואה, כמו נרות זיכרון. ליד הברושים האלה היו ורדים. ביום הזיכרון לניספים בשואה. אבא היה קוטף שישה ורדים אדומים ושם באגרטל. ורדים ונר זיכרון. ברושים ושלהבת. ביום הזיכרון לחללי צה"ל היה קוטף ורדים. עוטף את הגבעולים הדוקרניים בעיתון של אתמול, 'על המשמר' - ובסוף הטקס של יום הזיכרון, הפשטנו את הגיבעולים מהעיתון והנחנו אותם על הקבר של אבנר. שנהרג ב – 1969.

אין לי רגשות לצמחים, ובטח לא לברושים. אבל הפרחים והברושים נמצאים איתנו ברגעים הכי טעוני רגש וסוערים, באבל ובאהבה, מסמלים רגשות ממש כמו הנרות.

ברושים ניצבים בשורה בדרך לבית הקברות. אבל לא רק. הברושים היו גם לאורך גדר הביטחון שהקיפה את הקיבוץ, קיבוץ עין דור, סימנו את הגבול. במטעים, בכרם וגם בפרדס היו ברושים.  נועדו לעצור את הרוח. חומה ירוקה לבלימה. היו שקראו לברושים האלה גדר חיה.   ברושים שעוצרים את הרוח ומגנים על עצי הפרי מפני רוחות חזקות. הנוטעים המתולוגיים של הקיבוץ תמיד אמרו שהרוח לא מזיזה לברושים. לא יכולה לכופף אותם. אנשי המקצוע אמרו שהאדמה זזה, אדמה בתנועה מתמדת. ושתלו ברושים לבלום את תנועת האדמה הזאת,  לבלום את הסחף שנוצר בעקבות הגשמים.

לקראת סוף שנות השבעים קניתי את התקליט של שלישיית קצה השדה. אני היחיד בקיבוץ שקניתי אותו. לא הצלחתי לגרום לאחרים לאהוב את התקליט. מאיר אריאל (עם האקליפטוס שלו), מתי כספי ונורית גלרון תפסו יותר מאשר השלישיה הנפלאה הזאת. אני אהבתי את שלישיית קצה השדה, בגלל קול הבס של בומס ובגלל השורות האלה מהשיר: בקצה השדה עמדו שניים ברושים... וההמשך הזה: רק אנחנו ידענו שאין סוף לעולם הגדול. תמיד האמנתי שיש חיים מעבר לברושים.

 כשעברתי לעולם שנמצא מהצד השני של הברושים, תל אביב הגדולה, החלום התל אביבי, לעשות תל אביב, ממש כמו לעשות אמריקה,  גיליתי שהעולם קטן, צפוף וקטנוני כמו קופסת גפרורים. חיים צרים מאד. חיים של נמלים וחמורים שהולכים וחוזרים ועושים סיבובים בדיזינגוף, הצגה אחת גדולה, פורים מתמשך. ושאתה יוצא מהקופסת הגפרורים אתה נשרף ממש כמו גפרור, באספלט הרותח, באגוצנטריות האינפנלטית של התושבים, שרק חושבים על עצמם ולא רואים יותר מאשר את הזין שלהם, או את הכוס והשדיים.

בחלוף הזמן גיליתי שהמשורר הענק יהודה עמיחי כתב את השיר הזה."קצה השדה" שהשלישייה שרה כל כך יפה.:

 "...  שם נשברה השדה והיה סוף העולם,
גם הרחוב נפסק שם, הרחוב.
ילדים קטנים יראו לגשת עד שם,
רק אנחנו ידענו שאין סוף לעלום הגדול.
רק אנחנו ידענו שאין סוף לעלום הגדול" .

כיום שאני שומע את השיר הזה אני בהחלט מבין למה אני אהבתי אותו אז. ואחר כך הכרתי את השיר הנפלא של יהודה עמיחי לא כברוש.:

"לא כברוש, לא בבת אחת, לא כולי,

אלא כדשא,  באלפי יציאות זהירות – ירוקות.

להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק,

ואחד מחפש."

שיר שנאחז בנפש ולא מרפה. בולט, כברוש, מעל כל השירים. את השיר הזה הקראתי כשנפרדנו מאמא שלי, קטי לורד ז"ל כשהלכה לעולמה.  

הברוש כמו מספר אחד. בודד. הוא בלתי תלוי באחר, ובדבר..

 והשלהבת מה איתה ישאל זה שיודע לשאול.

בוערת, מתלקחת, מתפרצת, מורדת, בכל הכיוונים.

והפוגע מתוך זדון ומתוך שעשוע באחר - כדלק הוא למדורה, וכעצים לתבערה.

עולה ועולה, שולחת לשונות לכל עבר מחממת עד אין סוף בלהט הגדול של האהבה. של התשוקה.

ואין מבדיל בין הסאדיסט לבוס המפטר. ואין מבדיל בין רומיאו ליוליה.

ומין השלהבת יכתוב המשורר:

תן לי להיות זה שמדליק את נר הזיכרון לחללי צה"ל,

שמסדר את אלבום התמונות של הבן שנפל - ומקשט את השולחן עם פרחים באגרטל.

ולא להיות זה שגמר את הכל ומכוסה בעפר, אפר ורסיסי מתכת רותחים.

תן לי לשאת את ההספד בטקס הזיכרון בבית קברות.

לכתוב שירים עצובים על הנופלים.

ולא להיות שם חרוט במצבה, עם תאריכים וסמלים.

תן לי לחזור לפצועים, לזנק ולהציל אותם ולארגן את הפינוי עם המסוק.

ולא להיות נישא בכאב בליבם של ההורים שלי ושל האחים שלי.

תן לי לקום ולהמשיך את חיי מתוך שבר האובדן.

ולא להיות נשכח ונזכר במנגינות יפות ובמילים שנוגעות בלב.

לא אני שהספקתי להגיד לפני מותי: "תצילו את חבריי".

לא אני שאמרתי: "טוב למות בעד ארצינו".

לא אני אמרתי: "שאני מוכן לתת את חיי למען המדינה".

תן להיות. תן להיות. תן להיות.

ואם כבר נהרגתי; אז לפחות שיראה הצדק לאחר מותי.

ולסיום שירה הנפלא של זלדה שני יסודות

שני יסודות/ זלדה

הלהבה אומרת לברוש

כאשר אני רואה

כמה אתה שאנן

כמה עוטה גאון

משהו בתוכי משתולל

איך אפשר לעבור את החיים

הנוראים האלה

בלי שמץ של טרוף

בלי שמץ של רוחניות

בלי שמץ של דמיון

בלי שמץ של חרות

בגאוה עתיקה וקודרת.

לו יכולתי הייתי שורפת

את הממסד

ששמו תקופות השנה

ואת התלות הארורה שלך

באדמה, באויר, בשמש, במטר ובטל.

הברוש שותק,

הוא יודע שיש בו טרוף

שיש בו חרות

שיש בו דמיון

שיש בו רוחניות

אך השלהבת לא תבין

השלהבת לא תאמין.