בעקבות הסיפור האבוד.

השמיכה הייתה מוטלת על הרצפה. אור הירח המסנוור חדר דרך החלון והאיר חלקית את חדרה החשוך. הסדינים הסתבכו ברגליה בעודה נעה מצד לצד, מתהפכת במיטתה.  עיניה היו עצומות בחוזקה כאילו ראתה משהו מזוויע שאין ברצונה לראותו שוב. הסיוט נראה כל כך חי ואמיתי עד שלא ידעה להבחין בין המציאות לדימיון.

צעקה חדה פילחה את הדממה. היא הרגישה את מגע הזיעה הקרה על מצחה ואחזה בראשה בשתי ידיים, כמנסה לתמוך בו.

בעודה יושבת על מיטתה ומנסה לעכל את הזוועות שיצר מוחה, הגיעו לאוזניה דפיקות עמומות.

היא הרימה את ראשה והתבוננה סביבה. הצללים בחדרה היו מאיימים למראה, וצעקה חנוקה נפלטה מגרונה הכואב כשדימתה את הצללים שהשתקפו מענפי העץ בחוץ לציפורניה של חיה מפחידה, אולי מפלצת. אולי טפרי השטן עצמו.

אותן דפיקות עמומות עוד נשמעו בעודה מחפשת את מקורן, מגששת את דרכה במסדרון הצר המוביל אל הסלון, מניחה את ידה על הקיר ונעה באיטיות ובצמוד לקיר. דפיקות ליבה המהירות הצטרפו אל הדפיקות העמומות. אצבעותיה חשו במפסק האור שבסלון. האור הציף את הסלון וסינוור אותה, גורם לצבעים ולצורות צבעוניות ומוזרות לרחף לנגד עיניה. היא מצמצה בעיניה בעודה מרימה את ידיה כמתגוננת והביטה למטה.

כותונת הלילה הלבנה שלה הייתה מכוסה בכתמי דם בחלקה העליון. כתמי הדם בהקו באור המנורה ונראו טריים לגמרי.

"מה לעזאזל..." קולה רעד. היא הביטה סביבה כאשר הדפיקות החלו להישמע חזקות יותר ועמומות פחות. היא הקשיבה. הדפיקות נשמעו מוזרות. לא דפיקות בדלת. דפיקות חזקות. מהירות. כמו דפיקות של פטיש מטבח כאשר הוא משטח גוש בשר. דפיקות אלימות. ראשה החל לכאוב.

לפתע הדפיקות פסקו. היא הצליחה להבחין בזוג עיניים בוהות בה מחוץ לחלון. אור הירח היה חזק מספיק בכדי שתוכל להבחין בזוג העיניים. אך היא לא הבחינה בפנים, בגוף, באף צללית. היא הרגישה איך הפחד זוחל במעלה גרונה, משתק את קולה ואת גופה, מאיים לחנוק אותה. קול הנפץ שהשמיעה המנורה בסלון מילא את כל חלל החדר בכתמים מאיימים של חושך, כתמים שערערו את בטחונה.

"טוב, די..." היא נשמה נשימות קצרות וקולניות. נשימות לחוצות. "זה רק קצר חשמלי.. אני חייבת להרגע..".

לנשימותיה הקולניות חזרו והצטרפו הדפיקות.

"מה זה לעזאזל??" חשבה לעצמה בעודה מגששת את דרכה בסלון בניסיון למצוא את מקור הדפיקות, כאשר אור הירח החודר מבעד לחלון משמש כמקור האור החלוש והיחיד שלה. היא הביטה שנית בחלון, מצפה לראות את זוג העיניים המסתוריות, ופלטה צרחה כאשר הבחינה בצל דומה לזה שראתה בחדרה. צל הטפרים.

"לא.. זה לא יכול להיות.." גרונה הפך יבש כשהבינה – הצל התפרש במימדים מפחידים על הקיר בתוך הבית, על יד החלון - מקור האור היחיד היה הירח. שנמצא מחוץ לבית. היא הנידה בראשה באיטיות והחלה לפסוע בצעדים קלים אחורנית, לכיוון חדרה, כשהרגישה שהיא דורכת על משהו סמיך. היא פלטה נשימה חנוקה והביטה למטה, על שלולית שחורה וגדולה. שלולית של דם.

"זה לא קורה לי..", היא העבירה את ידיה בשיערה, וקפאה כשחשה שהיא מניחה את ידה על עכביש קטן. לפתע החלה לחוש עקצוץ בשיערותיה. עכבישים קטנים מילאו את שיערותיה, וידיה ביקשו לגרש אותם מראשה.

"לא, לא, זה לא קורה לי!" לחשה בבהילות בעודה מנערת את ראשה בחוזקה וידיה מתנופפות פרא, מנסות לגרש את העכבישים משיערה. רעש הדפיקות התעצם, וכעת היה נדמה כאילו הדפיקות באות מתוך ראשה. היא נשמה בכבדות וליבה הלם בחוזקה בפיקת הגרגרת שלה.

לפתע חשה במגע יד זרה על כתפה. היא הסתובבה בבהלה, ידיה עדיין בשיערותיה, העקצוץ עדיין מטריד את ראשה והדפיקות מחרישות את אוזניה, ולא ראתה דבר.

"די!", צרחה וחבטה עם כפות ידיה בצידי ראשה שוב ושוב, "די.. די, די! תפסיקו! תעזבו אותי כבר!". כשחשה יד זרה על כתפה בפעם השנייה, החלה להסתובב ולרוץ לחדרה. היא קפצה על מיטתה וחבטה את ראשה בכרית כמנסה לנער את תחושת העקצוץ משיערה. היא חבטה את ראשה שוב ושוב.

כשהרימה את ראשה מן הכרית, עיניה היו פקוחות לרווחה ומבטה היה לא ממוקד. היא אחזה בשיערה בשתי ידיה בכוח מופרז. היא שחקה את שיניה והשמיעה גניחת כאב צרודה וארוכה.

הדפיקות פסקו באחת. העקצוץ גם הוא נעלם משיערה. ואף על פי שלא יכלה לראות דבר בחדרה החשוך,  כתמי הדם אף הם נעלמו מהכותונת הלבנה שלה.

ליבה נרגע, ידיה ושאר גופה הפכו רפויים והיא עזבה את שיערותיה, וקברה את ראשה בכרית.

השמיכה הייתה מוטלת על הרצפה. אור הירח המסנוור חדר דרך החלון והאיר חלקית את חדרה החשוך. הסדינים הסתבכו ברגליה בעודה נעה מצד לצד, מתהפכת במיטתה.  עיניה היו עצומות בחוזקה כאילו ראתה משהו מזוויע שאין ברצונה לראותו שוב.

הסיוט נראה כל כך חי ואמיתי עד שלא ידעה להבחין בין המציאות לדימיון.

סיפור קצר לתחרות כתיבה נוצרת -

 http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10840424

נו, אז איך נראה לכם?