בעקבות הסיפור האבוד.

"...ואתה זוכר איזו נערה יפה הייתי?" הוא שמע אותה לוחשת לו.

מבטיהם של השניים היו מוסטים אל השמיים בצבע כחול-כהה, עם גוון סגלגל מעט עקב השמש השוקעת לאיטה. החול הרך החזיק את גופותיהם השוכבים זה לצד זה.

"למה היית? את עדיין יפה." לחש לה חזרה. כף ידו גיששה בחול הקריר אחר אצבעותיה. הוא שמע אותה צוחקת והסיט את מבטו אליה. הוא ראה אותה עוצמת את עיניה. ידו עדיין טיילה בחיפוש אחר אצבעותיה, משתוקקות למגע כף ידה החמים.

"אתה זוכר איזו חתונה נהדרת הייתה לנו?" שאלה.

"איך אפשר לשכוח?" ענה לה. "וכשחזרנו לדירה.."

"והמשכנו בחיים המשותפים שלנו", השלימה אותו, כפי שתמיד נהגה לעשות. הוא אהב שהיא השלימה אותו.

"את יודעת.. במשך עשרים השנים שיצאנו ביחד, שגרנו ביחד, שאהבנו ביחד.. הכל היה נראה לי כמו חלום טוב, אולי פנטזיה. את היית החלום הטוב שלי." הוא חייך אליה.

הוא עצם את עיניו והסיט את מבטו חזרה אל השמיים כשהיא שאלה אותו אם הוא עדיין מתגעגע אליה.

"בטח," ענה כשחיוך קטן הופיע על פניו, "הרי קראתי לך לכאן, לא?"

"אתה תמיד קורא לי. ככה זה היה תמיד מאז שזה קרה לי..." היא נשמה עמוקות, והמשיכה. "..אבל גם כשאני כאן, אתה עדיין מתגעגע".

הוא רצה לגעת בה, להריח אותה, ללטף את שיערה החלק.. כעת ידו חיפשה אחר שיערה, כמהה למגעו הרך והמרגיע, אך נתקלה בחול הקריר.

"איך אפשר לא להתגעגע כשאת נמצאת איתי בכל מקום, בכל זמן?" לחש לה.

"הגיע הזמן ללכת" אמרה כעבור שתיקה ארוכה.

"לא.. עוד לא", אמר במהירות וכף ידו נקמצה ונפתחה באיטיות, כאילו ניסה ללפות את ידה, "רק עוד קצת.."

"תתגעגע אליי?", קולה הלך והתעמעם באוזניו. הוא הנהן בראשו ולא אמר מילה. כשפקח את עיניו והביט במקום בו שכבה, נגלו לפניו ערימות קטנות של חול רך.

הוא עצם את עיניו בשנית, ומוחו התעקש לקרוא לאשתו המנוחה, שתבוא ותשכב לצידו על החול הרך ותזכיר לו את נפלאות אהבתם.

לא הייתי סגור על השם, בגלל זה יש שתי שמות בכותרת. מה אתם אומרים? :)