פרק מאוד ארוך עם חלקים שחשובים לי מאוד
פרק 11
אתה בכל מקרה כל הזמן במחשבות שלי, ממלא אותן ומלווה אותי לכל מקום, אבל רוי...”
"מה?” הוא לחש.
" אני רוצה להמשיך הלאה.”
ראשו הורכן מטה, אני חושבת אפילו שראיתי דמעה יורדת, מעינו, הייתי בשוק שבגללי הוא.... בוכה.
"אני מצטער.”
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק חזק, הוא חיבק אותי בחזרה, ידיו הגדולות עטפו אותי, וראשו הונך על כתפי.
"את, לא צריכה להצטער, אני מצטער, אני אשם בהכל..
אוהב אותך"
הוא עזב אותי והלך.
את האמת?, הרגשתי טוב, שזה מה שעשיתי.
כאב לי כך כך שפגעתי בו אבל ידעתי שעשיתי את זה, שחררתי.
אני באמת שמחה שעשיתי את זה, באותו רע זה היה הדבר הכי נכון,
עומר חזר, והביט בי.
בעיניו היה מבט, כל כך טוב, כל כך מבין.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי. חיבק אותי כל כך חזק, שהרגשתי חום, וקרבה.
כבר באותו הערב שחזרתי הביתה, עפר שאל מה קרה סיפרתי לו.. הוא אמר שעשיתי את הדבר הנכון.
הלכתי למיטה, ונשמע צלצול הSMS מהטלפון שלי.
'לילה טוב נסיכה...' מעומר.
חייכתי, לא חשבתי שהוא ישלח לי כזה דבר,חיוך עלה על פני, עצמתי את עיני ונרדמתי, שינה טובה שלא הייתה לי כבר הרבה זמן.
הגעתי לבית ספר, ורק באותו יום באמת הבנתי שעותר לומד שם, כי לפני זה בכלל לא ידעתי, או שמתי לב.
ואיך הבנתי?, לפי החיוך שחיכה לי בשער.
"היי...” אמרתי בחיוך לכיוון עומר, התקדמתי אליו והוא חיבק אותי.
ידו הייתה כרוכה סביב גבי, והתקדמנו לעבר הכיתה.
"אז, מה שלומך? איך את?” הוא שאל.
"אני?, יותר טוב מתמיד..” אמרתי והחיוך עלה על פני.
"ולי יש חלק בזה?” הוא שאל בגאווה, “ כן לך יש חלק די גדול מזה.” אמרתי ולחיי האדימו.
הוא חייך והביט אלי, “ ממני את מסמיקה?”
" כנראה...” עניתי בשקט מחויכת.
הוא סיבב, אותי אליו, וחייך אליי חיוך מתוק מתוק, הוא שם את שתי כפות ידיו על לחיי והתקרב לפני, לאחר כמה שניות מעטות, שפתינו נפגשו,הפרפרים לא הפסיקו לעשות לי מרתונים בבטן, והחיוך הציף אותי, התנתקנו אחד מהשני והוא חייך אלי,
"וואוו.” אמר.
הסתובבנו מחובקים, והוא ליווה אותי לכיתה.
-=-
עברו כמה ימים,
ואני ועומר רק יותר אוהבים אחד את השני,
את רוי בקושי יצא לי לראות, ושראיתי אותו, הוא לא דיבר אלי אלה רק חייך.
עד שיעור היסטוריה משעמם במיוחד הגיע, ואני ישבתי במקום היחיד שנשאר בכיתה, מכיוון שהגעתי באיחור, כי הייתי עם עומר.
המקום ליד רוי.
המקום נשאר ריק לידו לא בגלל שאף אחד לא רצה לשבת שם אלה בגלל שהוא לא יכל לסבול אנשים לידו, חוץ ממני, אני חושבת.
בערך באמצע השיעור פתק מצידו של רוי נשלח אלי, ובגלל שישבנו בסוף הכיתה, אף אחד לא ראה, אותנו.
'מה שלומך?'
'אני בסדר' כתבתי והוספתי סמיילי קטן ליד.
'איך עם עומר?' הוא שלח
'שוב פעם התחלת?' שלחתי אליו בכעס.
'לא רק שאלתי מדאגה' הוא השיב.
'בסדר.' כתבתי ולפני שהספקתי לתת לו את זה המורה צעקה
"דניאל ורוי עופו מהכיתה שלי ותגישו לי למחר עבודה על מה שלמדנו בשיעור היום.”
"מה אבל למה?” צעקתי
"מה את חושבת שאני לא רואה אותכם מדברים..”
הסתובבתי מאוכזבת והוא אחריי
"אההה ועבודה ביחד.” היא צעקה שיצאנו מהכיתה.
טרקתי את דלת הכיתה בעצבים והתיישבתי על הספסל ליד הכיתה,
"אז, איך נעשה את העבודה?” האו שאל
"אני יודעת???” מלמלתי
"תבוא אלי אחרי בית ספר ונעשה ביחד..” מלמלתי
"אוקיי.” הוא אמר וחיוך עלה על פניו.
"מה אתה מחייך יא דביל!” צעקתי עליו
וקמתי בעצבים לכיוון הכיתה של עומר, שכבה מעלינו, שהגעתי הצלצול הגיע.
פתחתי את הדלת של הכיתה, ואחד מהילדים צעק " עומר החברה שלך פה..”
עומר הסתובב אלי וחייך והתקרב.
"אני לא חברה שלו" מלמלתי.
'בקרוב מאוד את תהיי' עומר אמר לעצמו.
יצאנו מהכיתה שלו והרגשתי שאני חייבת להגיד לו שרוי בא אלי, שלא יצא מצב לא נעים,
"תקשיב...”
"מה יפה?”
"רויבאאליהיוםאחריביתספר...” אמרתי במהירות
"מה?”
"רוי בא אלי היום אחרי בית ספר...”
"וזה בגלל?” הוא הביט אלי במין מבט לא מבין
"נתנו לנו עבודה ביחד, למחר ואני חייבת לעשות איתו את זה, רק כמה שעות אחרי זה אני בא אליך אני מבטיחה...”
"טוב, יפה שלי.”
' היא לא הבינה כמה זה הולך להשתנות'
השיעורים נגמרו ורוי בא אלי אחרי הצלצול ויצאנו ביחד מבית הספר, התחלנו להתהלך ברגל לכיוון הבית.
כל הדרך הייתה מאוד שקטה הוא בקושי דיבר, ועופר היה מאחור ודיבר עם איזה ילד.
הגענו הביתה אכלנו ועלינו לחדר , להתחיל לעשות את העבודה.
אני התיישבתי על הרצפה, והוא על המיטה מולי, התחלנו לכתוב את העבודה, ולסכם על כל השיעור, או יותר נכון מה ששמענו ממנו עד ש....
[זה חלק שאישית לי נורא קשה, קטע אמיתי על החיים שלי.]
הוא הביט אלי, ובאתי להגיד משהו ופתאום לא ראיתי כלום,
"רוי אני לא רואה כלום" מלמלתי ולא הבנתי מה קורה
"מה?, מה קרה.” הוא אמר מודאג והתקרב אלי החזיק את ידי, לא יכלתי להחזיק את עצמי ונפלתי לרצפה,
שמעתי את רוי קורא לי אבל לא יכלתי להגיב, הגוף שלי לא היה בשליטתי, כל גופי התחיל לרעוד, והידיים זזו לי מבלי רצון, דמעות של פחד נזלו מעיניי,
לא יכלתי להגיב, וכאילו לצעוק הצילו, אני צריכה שתצילו אותי. אני מפחדת.
באיזשהו חלק כבר הרגשתי התנתקות,הרגשתי ממש חסרת יכולת לעזרה
כאילו הייתי בעולם אחר, פחדתי, כל כך.
עד שעצמתי את עיניי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: