בשם זאוס וכל האלים שהוא הוציא מהמצח, אני מאושרת. חזרתי לעולם הציוויליזציה!
הייתי אצל סבא וסבתא שלי במקום שאני הכי שונאת על הפלנטה- בת-ים. מקום מלא בבלונדיניות (צבועות), ערסים (מצועצעים) ו... ובכן, סבא וסבתא שלי, שאני לא מי-יודע-מה מסמפטת. אני מכבדת אותם, כמו שאני מכבדת כל אדם מבוגר, כי ככה חונכתי ובזה אני מאמינה, אבל ברמת היחס האישי אני לא מחבבת אותם. מה גם שהניקיון לא משהו, וכל מי שמכיר אותי יודע שאני פשוט לא מסוגלת לשהות במקום לא נקי עם אנשים לא נקיים.
ובלי קשר. אני פשוט לא מתחברת אליהם, נקודה. יש אנשים שלא מתחברים איתם, נכון? כאלה שלא מפסיקים לתקן אותי כשאני מדברת ברוסית בשגיאות או בסלנג, שמצקצקים על מצב התזונה שלי ועל הטעם המוסיקלי שלי (טעות מרה. וכל מי שבאמת מכיר אותי יודע שאסור, פשוט אסור, לשפוט את האהבה הגדולה שלי).
ואני גם ככה לא רואה אותם הרבה, בניגוד לקלישאה הרוסית שטוענת שהסבתא גרה לנו בסלון, כך שהם גם לא מעורים בחיים שלי, לא חסרים לי יותר מדיי (בלשון המעטה) ובאופן כללי דיי זרים לי.
אני לא שונאת אותם, כמובן. אני פשוט לא מכירה אותם, והם לא מכירים אותי. אני לא מבינה למה אימא שלי מתעקשת שנבקר אותם- הם ההורים של אבא שלי בכלל, שאפילו לא נמצא בארץ כרגע, והתרשמתי שגם היא לא מרגישה ממש בנוח איתם. אבל שיהיה. אני לפחות פטורה ממפגש אינטימי איתם לעוד כמה שנים טובות.
כרגע אני בבית האהוב (והנקי) שלי, עם המקלחת האהובה (והלא-מכוסת-אבק) שלי, עם קלאסיקות צרפתיות, עבריות, רוסיות, אמריקאיות ופרסיות במדף.
Home Sweet Home!
מחר יש פגישת מתנדבים חודשית, שהנוכחות בה חובה. משמע, הוא יהיה שם. אוי לי.
אני אהיה רגועה. אדישה. הוא לא ישפיע עליי ככה. אני לא אתן לו.
בדרך פוסט ענקי על הסולניות והסולניות האהובים עליי.
פאק עוף, חברים. קוואק!
(פשוט אסור לתת לי לשחק Chicken Invaders)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
känslomässig