לפני שקניתי מחשב חדש, הוצאתי מהישן שבב. אני לא מומחית במחשבים, כך שאני לא יודעת למה הוא שימש, אבל אני מניחה אותו לידי, ליד מסך המחשב החדש. אני אוהבת לראות את הקווים הזעירים שמתווים בינה מלאכותית (שנוצרה בידי בינה אנושית- משעשע). לתהות על השם של מי שייצר אותו. מתכנת צעיר ולהוט, שהתחיל בעבודתו לפני שבועות ספורים? או היי-טקיסט גבוה-דרג, מבוגר ומנוסה, שמפרקי ידיו מתריעים בכל יום על העבודה הקשה שהוא משקיע? מה היה שמו? את מי אהב? מי היו בני משפחתו, אשתו, ילדיו, הוריו?
מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה למישהו מאיתנו אכפת באמת מהסביבה שלו?
אני יכולה לדמיין את התגובות לפוסט הזה כבר עכשיו. "צודקת", "אנשים חסרי אכפתיות". ועדיין, יום לאחר-מכן, נשוב לנהוג כרגיל. למלים יש כוח, לרגשות יש השפעה, כך אומרים. ובכן, גם האמרה הזו היא רגש, והיא מורכבת ממלים, והכוח וההשפעה נמוגו מזמן.
לפני שקניתי מחשב חדש, הוצאתי מהישן שבב. הוא כל-כך קטן, והצבעים שבו תחומים באיזורים ברורים; ירוק בהיר, ירוק כהה. נקודות כסף מתכתיות בולטות. עורקים אדומים-כהים שמחברים בין נקודה אחת לאחרת.
כל אחד מאיתנו חשוב למישהו. לכל אחד יש שם.
וזה עצוב, שאפילו לי, שמטיפה לאכפתיות, לא אכפת. וזה צבוע כל-כך.
מי אני שאאשים?
מלים יכולות להיות כוח. הן יכולות להיות טעות.
ואולי הגיע הזמן שכולנו נלמד את זה.
אני לא יודעת למה אני מחבבת את התמונה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
känslomässig