אני מתגעגעת אליה כל כך שזה כמו להסתובב עם התקף אסטמה תמידי, מנסה לשאוף אוויר וכלום לא מגיע. ראיתי סרטון שהיא שלחה לי ביום הספורט בבית-הספר שלה, וזה גרם לי לרצות לראות אותה כל כך שזה כאב.
זה גרם לי להבין שהיא עדיין אמיתית, למרות השנה וחצי שעברו מאז שעזבה.
כשהיא עזבה הרגשתי מוזר, כאילו היא רק יצאה לחופשה של יום, יומיים, שבוע, חודש. עוד רגע והיא תחזור. אבל מאז הודעת הטקסט שהיא שלחה לי משדה-התעופה ("I don't wanna wake you up, you BIG CLUTZ") חלפה שנה וחצי. זה נראה כמו הרבה יותר, כמו עשור או יובל, תקופה או עידן. כמו נצח.
הזמן נמרח כמו מסטיק, לא זז, כמו טעינה של משחק מחשב איטי מאוד. אני צופה בו בדריכות, והוא אף-פעם לא מגיע לסוף.
זכרתי שהשיער השטני שלה היה קצר, נפוח קצת ומתולתל, מסוגנן וממסגר את פניה. עכשיו, בסרטון, הוא התארך וכבר לא מדורג. היא גבהה מאז, ומשהו בתווי הפנים שלה נראה... בוגר יותר. לא. מבוגר יותר.
אנחנו מדברות במסנג'ר. בכל שיחה אני מרגישה מין מהלומה פנימית בבטן, כאילו פספסתי מדרגה; הלב שלי דופק חזק יותר ואני מקווה שהשיחה הזו לא תיגמר לעולם.
בכל פעם אני לא מצליחה למנוע מהשאלה המציקה הזו לעלות. האם היא מרגישה אותו דבר? האם היא עדיין מרגישה שאני החברה הכי טובה שלה?
אני מרגישה, בכל לבי, שהיא כן. מהיום הראשון שנפגשנו, אנחנו החברות הכי טובות. ואסור לי לפקפק בכך שיבוא יום ואני אראה אותה שוב. לא משנה המרחק, לא חשוב הזמן החולף.
אנחנו נתאחד. אנחנו חייבות.
ואני אוהבת אותך, למרות כל הרע שעוללתי לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
känslomässig