אני לא אוהבת מוסר כפול. אני לא אוהבת את העובדה שהוא חסר יכולת להבדיל בין דורשי טובתו ובין אינטרסנטים. הוא צריך לקחת את עצמו בידיים, לפקוח את העיניים ולהבין שחברים אמיתיים, שמכירים אותו מאז הגן, לא נמצאים שם כדי ללטף לו את האגו. הם נמצאים שם כדי להיות חברים שלו.
והוא נעשה כל-כך נואש למחמאות כאלו, שהוא מתאכזב כשאני לא נותנת לו אותן. אין לי בעיה להחמיא לו בצדק, אבל הוא, כנראה, מצפה שאציף אותו בהן בכל פעם שאני רואה אותו- וזה לא מקובל עליי.
הוא התרגל כל-כך למלחכי הפנכה שמלקקים לו בתקופה האחרונה, שהוא מצפה גם ממני להפוך לכזו. הוא לא מכיר אותי בכלל? מבחינתי אדם צריך להרוויח את המחמאות שהוא מקבל. בעבר זה היה כך, הסידור הזה תמיד היה קיים, ולא ראיתי שאף-אחד התלונן על זה. הוא ואני מכירים מאז הגן, תמיד היינו חברים טובים. והוא יודע שאני מדברת דוגרי. בגבולות הטאקט, אבל כשיש לי משהו שאני צריכה להגיד, אני אומרת אותו, גם אם הוא לא נעים.
הוא בטוח שאחזור, או שאתנצל. השרירותיות הזו מוציאה אותי מדעתי. ב-2 משפטים וחצי, הוא הוכיח לי ש-12 שנות היכרות שלנו בפרט והתבגרות בכלל לא גרמו לו להשתנות. הוא היה, ונשאר, ילד בן ארבע; אימפולסיבי, ילדותי, ונואש לתשומת-לב.
מצטערת. ממני לא תקבל אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
känslomässig