אני לא מצליחה לעשות כלום בימים האחרונים. לא ישנתי מזה ימים; העיניים מרגישות כל-כך נפוחות, כאילו מישהו שיכפל אותן. אני כמעט ולא אוכלת, וכשאם אני עושה זאת, אני מסתפקת בקוביית שוקולד אחת ליום. אפילו ברגע זה, בעת הכתיבה, אני לא טורחת להדליק את האור כאן. מקור התאורה היחיד הוא מסך המחשב, והוא בוהק באור לבן וחזק כל-כך שמכאיב לגלגלי העיניים העייפים ולאישונים המוגדלים.
היא באה בהפוגות, השינה; אם אני מצליחה לישון, אני לא מתעוררת. 16, 17, 18 שעות שינה רצופות, לעומת השבוע האחרון (ארוך, כל-כך ארוך), שבו לא עצמתי עין, למעט ארבע שעות קצרות.
הדבר היחיד שאני עושה באופן שוטף ומאסיבי הוא לחשוב.
אני יודעת שאימא שלי משתגעת בגללי. היא בטוחה שאני מדוכאת, או שאני עוברת סוג של התקף פסיכוטי כלשהו. זה לא נכון, אני יכולה להבטיח לכם. זה פשוט שהמחשבות צצות להן כמו עקרב מתחת לאבן, ותוקפות אותי באכזריות. אני חושבת את הימים ואת הלילות, בלי לספור את הדקות.
אם אחשוב מספיק זמן, אולי המחשבות יתעייפו ויניחו לי. אבל בינתיים רק אני הולכת ומכלה את כוחותיי. במלחמת-ההתשה הזו לא אני אנצח. אז אולי הגיע הזמן שאזרוק את חפיסת השוקולד, אשתה כוס מים ואלך לישון, למרות שכל יישותי צועקת באוזניי שלא. הקרב הזה עוד לא נגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
känslomässig