עוד פחות משתים-עשרה שעות אני חוזרת לבית הספר. הוי, העצבות, האימה- הדיכאון!
הבה נעשה כולנו פוני אימו, נשים קטשופ על הוורידים ונלך לכיתה טיפולית.
אבל ברצינות, לדקה אחת בלבד (או קצת יותר. מה אכפת לי).
זה מאוד... מוזר. בדרך-כלל אני מוצאת את עצמי משועממת אחרי החודש הראשון של החופש, שבו אני יוצאת כל יום ומבלה עד השעות הקטנות של הלילה, ומשאירה את החודש השני חסר-תעסוקה ומשעמם להחריד. הפעם ניצלתי ממש את כל החופש. הספקתי להיות בת"א, רמת-גן, לנסוע לקורס תאר"ן ולחרוש משמרות במד"א, ללכת עם ההורים לצימר בצפון ולגרמניה, ועם סשה, טניה ויובל לאילת. בלי להזכיר את היציאות הרגילות של כל ערב וההתנחלויות הראנדומליות ב... כל מקום בהוד-השרון בערך.
בקיצור- חופש מנוצל היטב, בהחלט.
ובגלל שנהניתי כל-כך בחודשיים האלה, הם עברו מאוד-מאוד מהר (שמישהו ייתן למרפי כאפה), והנה חזרים לבית-הספר (שוב) מחר.
יאיי! NOT.
כיתה י"א, לחץ, בגרויות, מבחנים, שיעורי-בית, מורים. שוב צריך לקחת כדור בכל בוקר ולנסות לשבת שבע שעות רצוף בלי להתחרפן טוטאלית. עוד דבר שהיה כל-כך טוב בחופש הזה, שהוא אפשר לי להציא כל-כך הרבה אנרגיות שיכולתי להיות רגועה אחר-כך. עכשיו ביי-ביי לימים הטובים, אני ננטשת לחסדיהם של מורים אינפנטילים ומנהל דביל.
החיים יפים! מה, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
känslomässig