זה לא שאיי-פעם הייתה שם נאמנות של ממש, דבר מוגדר שאפשר לתפוס, לסגור עליו את האגרוף ולבטא במלים. לא היה צורך במלים. היו גבולות אדומים שלא חוצים.
כן, הייתי טיפשה. מאוד טיפשה. נתתי לזה להימשך הרבה יותר ממה שהיה טוב, רצוי ובריא לי. בכלל, כל התקופה הזו הייתה מפחידה. לפעמים הזמן עבר בגושים גדולים, כאילו מישהו חופן את הרגעים ביד וקורע אותם מזכרוני. ולפעמים הוא נעצר בבת אחת, והכל קפא, ולא היו מלים יותר.
עכשיו אני משתדלת להתעלם. קצת קשה. אבל עם הזמן לומדים, מטעויות לומדים, ועל הטעות הזו לא אחזור. זה לא יקרה שוב, והחיים שלי יהיו שוב רק שלי.
המסקנה? אין מסקנה. יש, אבל אני לא רוצה לומר אותה, שלא תהפוך לממשית.
החלטתי להשקיע בבלוג קצת יותר. אני חושבת שזה יהיה טוב בשבילי.
אני מתכננת תקופה ארוכה שבה הוא הולך להיות פחות או יותר החבר היחיד שלי, כך שאני אזדקק לזה, כנראה. אני מתכוננת לסוג של מסע ארוך... לבדי. כבר דיברתי על זה עם מי שצריך לדבר איתו, ואני חושבת שחוץ מהם, האנשים שיתגעגעו או ירגישו בחסרוני יהיו מועטים, ואני שמחה על זה.
נדמה לי שככל שאני נמצאת יותר בחברת אנשים, אני מחבבת אותם פחות. אלוהים, אני נשמעת דיכאונית. אבל זה באמת לא בא מתוך דיכאון, עגמומיות או רצון לצומי. פשוט... תחומי העניין שלהם לא מעניינים אותי. נדמה לי שאני מבוגרת בעשורים מגילי הנוכחי.
אבל חזרה לנושא. למרות שזה סוג של המשך... אוף, לא משנה. המחשבות שלי כל-כך מבולבלות, הן רצות קדימה מבלי לשאול ואני בקושי מספיקה להבין אותן, לקלוט אותן ולכתוב אותן באופן נהיר. הן משתוללות לי בראש והן אחוזות טירוף.
אוף.
אני צריכה לארוז. אני שונאת לארוז. רק סידרתי את הארון יפה-יפה היום, ועכשיו אהפוך אותו שוב.
לא בא לי לנסוע. ממש לא. אני לא אוהבת להיות אצל איבאן, כל-כך עגמומי... והפעם אני סובלת לבד, אחותי הצליחה למצוא תירוץ להתחמק ואמא שלי לא מדברת אתו כבר שנים, ולמרות זאת, היא התעקשה שאסע ("זה בריא לך לצאת מהארץ. את כבולה כאן").
הפעם זה בית-הנופש שלו באוקראינה. פלצנות לשמה. לא רוצה.
זה לא שאני שונאת את איבאן. אני פשוט לא מחבבת אותו. אני לא מכירה אותו בכלל, הוא בקושי מכיר אותי. בשיחת הטלפון האחרונה (לפני שבוע, להזכיר לי שנוסעים, כמובן, לבית-הנופש וכמה יפה ויוקרתי שם ואיך שאפשר לראות את כל העיר כי הוא כל כך גבוה. אני בסדר, ומה שלומך, איבאן? כלומר, אבא), הוא שאל אותי בת כמה אני. לא שאכפת לי, אבל אם הוא רק מנסה להפגין כמה שלא אכפת לו, שפשוט לא יטרח להתקשר. לא קשור בכלל שאני יודעת שהוא מהנדס, שיום-ההולדת שלו הוא ב-21 בנובמבר, שהוא אוהב סמירנוף והחברה האחרונה שלו הייתה אלכסייה.
אני לא יודעת איך אני הולכת לשרוד את השבוע הזה. לפחות יהיה שם אינטרנט (כי זה יוקרתי, כמובן).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
känslomässig