Burned Out Ends of Smokey Days.

יורד עכשיו גשם. לא גשם, יותר כמו מבול. הרחובות מוצפים מים, עוברי-אורח בצעיפים מהדקים את אחיזתם במטריות וילדים קטנים קופצים במגפי-גומי בין השלוליות.

קשה לי להסביר למה אני אוהבת חורף. יכול להיות שזה הריח של הגשם. אולי הרוח הקרה שמצליפה לך בגב כמו שוט קפוא, הברקים במסנוורים והעננים השואגים. ובמיוחד לשבת מול הטלוויזיה, מכורבלים עם פוך ושוקו, ולהקשיב לכל זה, לטבע משתולל בצורה הכי פראית ויפה שאפשר להעלות על הדעת.

הייתי בקורפיקלאאני יום חמישי שעבר. היה... וואו. Jonne Järvelä, הינשא לי.

הקהל השתגע לגמרי. הייתי דווקא ממש קרובה, הגבאסיסט כל הזמן קרץ לי משום-מה. XD

לקחתי רכבת יחד עם סשה, כי טניה הבריזה

יש תמונות, והרבה, אבל אני מתעצלת.

לעומת זאת, יש לי תמונות אחרות, של לפני כמה ימים. יאנה ואני ערכנו מבצע בריחה חזרה הביתה מביה"ס, אנוכי עם מצלמה והיא עם סקסיות-על, והרי התוצאה. :)

♥

רואים, אני חולקת חוויות! אומשהו.

.You think I'm an ignorant savage

.And you've been so many places... I guess it must be so

,But still, I cannot see

,If the savage one is me

?How can there be so much that you don't know

...You don't know

,You think the only people who are people

.Are the ones who look and think like you

,But if you walk the footsteps of a stranger

...You'll find things you never knew, you never knew

Colours of the Wind / Pocahontas Soundtrack

בנימה זו אסיים, כי אין לי באמת משהו חשוב לומר. XD

ישןישןישן. עוד מלפני שהארכתי שיער.

ביי ביי:).

Оксана.

אין הרבה מה לומר. החג עבר מאוד בשקט, רק אימא שלי ואני. כרגע צפויים לי שבועיים של בית ריק, אמא שלי טסה ללונדון, לבקר את אחותה (It's party time!). יש לי גם כמה ספרים חדשים שאיבאן שלח לי- הוא אמר שהוא גאה ברשימת הקריאה שלי, וכשסיפרתי לו שאני בקושי מצליחה להשיג את טולסטוי ונאבוקוב בשפת המקור, אמר שישיג עבורי את קאמרה אובסקורה ואת Laughter in the Dark, וקיים. אקט של נדיבות?

כרגע אני מעדכנת בזריזות- אני אמורה להיות עכשיו אצל ואלרי, אנחנו מתכננות לצאת הערב. מחר יום אחרון לחופש, צריך לנצל את הלילה הפנוי היחיד שנשאר. ):

החצאית שהתאהבתי בה. קייב היא עיר מעולה להיסטוריה... ולשופינג.

צ'ארלי3>. הגור הכי מתוק בתולדות העולם. אז כן, הוא קצת מוזר... נוטה לנשנש לי את הגופיות, מכור קשות לגוסיפ גירל (הוא רץ לסלון בכל פעם שהוא שומע את מנגינת הפתיחה!) ומתקיים על מלפפונים ושקדי מרק, אבל איך אפשר לא לאהוב אותו?  

ישן. מאוד.

ואלרי מצלצלת לנזוף בי ואין לי משאלת מוות, ולכן אעזוב אתכם כעת.

אוקסנה.

חזרתי אתמול בלילה- עליתי על הטיסה באחת עשרה והגעתי בסביבות שתיים.

אז היה דיי כיף, יש לי המון תמונות יפהפיות של קייב- עיר מדהימה ביופייה. היא מלאה בשכיות חמדה ומקומות היסטוריים מפוארים.

בסופו של דבר דווקא הסתדרנו, איבאן ואני. אפילו חיבקתי אותו כמה פעמים השבוע!

בכל אופן, היה מצוין, אבל עבורי, אין כמו הארץ. קשה להסביר. באוקראינה לא היו נהגים שמשרבבים את הראש מחוץ לחלון ומסבירים עם הידיים איפה זה ז'בוטינסקי, לא היו אנשים שהתחילו לדבר איתך בתחנות אוטובוס על כמה שקשה להם בחיים, לא הייתה ישראליות. זה חסר לי.

גם לאימא שלי התגעגעתי. נהדר להיות בבית שוב.

בכל-אופן, ביקרנו בהמון מקומות תיירותים מופלאים. נהניתי מאוד. אני חושבת שהעובדה שאיוואן ואני היינו לבד הפעם תרמה לחיזוק הקשר הרופף, למרות אי-הנוחות. אחרי הכל, אם אחותי הייתה שם, היינו מדברות בינינו לבין עצמנו, או מתאחדות נגדו, רבות איתו וחוזרות יחד הביתה כעבור יומיים (זה כבר קרה פעם. כאוס מוחלט).

וכמובן, יש תמונות:). מצטערת שהן לא באותו גודל, פשוט הייתי צריכה לחתוך חלק- תיירים כל הזמן נכנסו לי לתמונה, המעצבנים.

אני לא יודעת איך לתרגם... זו הפרצ'סק לאברה.

   I'm writing from Kiev, Ukraine, 2 days after the flight. Wasn't bad, just 3 hours. Sorry, no Hebrew keyboard in here; I doubt Ivan speaks even the slightest of Hebrew.

I might have had good time here; The view is amazing, Kiev is very beautiful and interesting. I took a lot of beautiful pictures, will upload them when I get back, in a week or so. And yet I don't like being here with Ivan. I mean, he's very kind, as usual; Makes sure I'm comfortable and have everything I need.

But every time I was here, my sister was with me. I've never been here with him alone, which makes us both very uncomfortable and official. He's my dad, and deep down I suppose I'm fond of him, despite the last post I have written. He does enormious efforts to please me; We go to beaches, restaurants, explore Kiev (Or Kyiv, as Ivan insists- "Ukranian loyalty") as much as possible Saint Sophia Cathedral, Pechersk Lavra National Kyiv- Pechersk Historic-Cultural Preserve (Long, isn't it? Ivan bothered teaching me the full name of it), Ukrainian Orthodox Church and so many others. He showed me the sites himself, didn't hire a guide. I thought it was sweet, until I heard that mom warned him that if she hears I don't have a very good time, I'll take the closest flight home. I think my mom is what I miss most.

Generally, everything is well, and yet can't wait to get back.

P.S I don't like Ukrainian. My accent is too Russian. I miss Hebrew, too- even though it's harder for me to speak. Ivan speaks neither of them...

Дo cвидaния!

P.S 2

לא, זה לא פלייסטיישן. מצאתי דרך לכתוב בעברית, איטי אבל שווה.

זה לא שאיי-פעם הייתה שם נאמנות של ממש, דבר מוגדר שאפשר לתפוס, לסגור עליו את האגרוף ולבטא במלים. לא היה צורך במלים. היו גבולות אדומים שלא חוצים.

כן, הייתי טיפשה. מאוד טיפשה. נתתי לזה להימשך הרבה יותר ממה שהיה טוב, רצוי ובריא לי. בכלל, כל התקופה הזו הייתה מפחידה. לפעמים הזמן עבר בגושים גדולים, כאילו מישהו חופן את הרגעים ביד וקורע אותם מזכרוני. ולפעמים הוא נעצר בבת אחת, והכל קפא, ולא היו מלים יותר.

עכשיו אני משתדלת להתעלם. קצת קשה. אבל עם הזמן לומדים, מטעויות לומדים, ועל הטעות הזו לא אחזור. זה לא יקרה שוב, והחיים שלי יהיו שוב רק שלי.

המסקנה? אין מסקנה. יש, אבל אני לא רוצה לומר אותה, שלא תהפוך לממשית.

החלטתי להשקיע בבלוג קצת יותר. אני חושבת שזה יהיה טוב בשבילי.

אני מתכננת תקופה ארוכה שבה הוא הולך להיות פחות או יותר החבר היחיד שלי, כך שאני אזדקק לזה, כנראה. אני מתכוננת לסוג של מסע ארוך... לבדי. כבר דיברתי על זה עם מי שצריך לדבר איתו, ואני חושבת שחוץ מהם, האנשים שיתגעגעו או ירגישו בחסרוני יהיו מועטים, ואני שמחה על זה.

נדמה לי שככל שאני נמצאת יותר בחברת אנשים, אני מחבבת אותם פחות. אלוהים, אני נשמעת דיכאונית. אבל זה באמת לא בא מתוך דיכאון, עגמומיות או רצון לצומי. פשוט... תחומי העניין שלהם לא מעניינים אותי. נדמה לי שאני מבוגרת בעשורים מגילי הנוכחי.

אבל חזרה לנושא. למרות שזה סוג של המשך... אוף, לא משנה. המחשבות שלי כל-כך מבולבלות, הן רצות קדימה מבלי לשאול ואני בקושי מספיקה להבין אותן, לקלוט אותן ולכתוב אותן באופן נהיר. הן משתוללות לי בראש והן אחוזות טירוף.

אוף.

אני צריכה לארוז. אני שונאת לארוז. רק סידרתי את הארון יפה-יפה היום, ועכשיו אהפוך אותו שוב.

לא בא לי לנסוע. ממש לא. אני לא אוהבת להיות אצל איבאן, כל-כך עגמומי... והפעם אני סובלת לבד, אחותי הצליחה למצוא תירוץ להתחמק ואמא שלי לא מדברת אתו כבר שנים, ולמרות זאת, היא התעקשה שאסע ("זה בריא לך לצאת מהארץ. את כבולה כאן").

הפעם זה בית-הנופש שלו באוקראינה. פלצנות לשמה. לא רוצה.

זה לא שאני שונאת את איבאן. אני פשוט לא מחבבת אותו. אני לא מכירה אותו בכלל, הוא בקושי מכיר אותי. בשיחת הטלפון האחרונה (לפני שבוע, להזכיר לי שנוסעים, כמובן, לבית-הנופש וכמה יפה ויוקרתי שם ואיך שאפשר לראות את כל העיר כי הוא כל כך גבוה. אני בסדר, ומה שלומך, איבאן? כלומר, אבא), הוא שאל אותי בת כמה אני. לא שאכפת לי, אבל אם הוא רק מנסה להפגין כמה שלא אכפת לו, שפשוט לא יטרח להתקשר. לא קשור בכלל שאני יודעת שהוא מהנדס, שיום-ההולדת שלו הוא ב-21 בנובמבר, שהוא אוהב סמירנוף והחברה האחרונה שלו הייתה אלכסייה.

אני לא יודעת איך אני הולכת לשרוד את השבוע הזה. לפחות יהיה שם אינטרנט (כי זה יוקרתי, כמובן).