Burned Out Ends of Smokey Days.

אני לא אוהבת מוסר כפול. אני לא אוהבת את העובדה שהוא חסר יכולת להבדיל בין דורשי טובתו ובין אינטרסנטים. הוא צריך לקחת את עצמו בידיים, לפקוח את העיניים ולהבין שחברים אמיתיים, שמכירים אותו מאז הגן, לא נמצאים שם כדי ללטף לו את האגו. הם נמצאים שם כדי להיות חברים שלו.

והוא נעשה כל-כך נואש למחמאות כאלו, שהוא מתאכזב כשאני לא נותנת לו אותן. אין לי בעיה להחמיא לו בצדק, אבל הוא, כנראה, מצפה שאציף אותו בהן בכל פעם שאני רואה אותו- וזה לא מקובל עליי.

הוא התרגל כל-כך למלחכי הפנכה שמלקקים לו בתקופה האחרונה, שהוא מצפה גם ממני להפוך לכזו. הוא לא מכיר אותי בכלל? מבחינתי אדם צריך להרוויח את המחמאות שהוא מקבל. בעבר זה היה כך, הסידור הזה תמיד היה קיים, ולא ראיתי שאף-אחד התלונן על זה. הוא ואני מכירים מאז הגן, תמיד היינו חברים טובים. והוא יודע שאני מדברת דוגרי. בגבולות הטאקט, אבל כשיש לי משהו שאני צריכה להגיד, אני אומרת אותו, גם אם הוא לא נעים.

הוא בטוח שאחזור, או שאתנצל. השרירותיות הזו מוציאה אותי מדעתי. ב-2 משפטים וחצי, הוא הוכיח לי ש-12 שנות היכרות שלנו בפרט והתבגרות בכלל לא גרמו לו להשתנות. הוא היה, ונשאר, ילד בן ארבע; אימפולסיבי, ילדותי, ונואש לתשומת-לב.

מצטערת. ממני לא תקבל אותה.

הוא לא גבוה ולא נמוך, הקוסם שלי. ממוצע. אולי כדי לא להתבלט.

הוא מדבר באורח מתון. לא מהר מדיי אבל לא לאט מדיי. אולי כי כל מה שיש לו לומר תמיד בעל חשיבות, ותמיד נכון. אומרים שאין אדם שלא טעה ולא טועה, אבל אני מכירה אותו (ככל שניתן להכיר אדם שראשו מבצר ועיניו חומות), מחוץ ומפנים, ויודעת שהוא האדם שהמציא את דרך-המלך.

הוא וויתר על ניסיון להיטמע בחברה, להיות חלק ממנה- או כך לפחות אמר (ככל שהיטבתי להכיר אותו, למדתי שמילותיו הן ברוב המקרים דו-משמעיות). הוא הסתגר בדירתו, לבדו כמעט לחלוטין. כשתמהתי על בחירתו, טען שלא את עצמו הוא כולא- הוא עצמו חופשי, ועיניו נוקבות את החומות. הוא כולא את העולם החיצון ומשליך אותו מחוץ לדירתו.

בבדיחות הדעת, ומתוך רצון להמשיך שיחה קלילה שטוותה אט-אט קורי רצינות, החלטתי להמשיך במשחקו. אם העולם החיצון הוא הכלוא, היכן הכלא? 

העולם החיצון הוא-הוא כלאו, ברכתו וקללתו של העולם החיצון, אמר ברצינות תהומית. הנדתי את ראשי וציטטתי את Nowhere Man של הביטלס. הוא חייך, והשיב שהעולם אינו, ומעולם לא היה, בפקודתו. הרי הצהיר שהוא כולא את העולם החיצון בתוך עצמו. אמרתי שהוא, שדוגל בחופש הבחירה, מפר בכך את תורתו שלו; כליאה היא כליאה, מופשטת ככל שתהיה. הוא הציע שנעבור לסלון במקום לשבת במטבח הצפוף. לא חזרתי על דבריי, ועל השאלה הגלומה בהם- זו הייתה הפעם הראשונה שלא מצא מלים לסתור את דבריי. אבל היום, אני יודעת שצדק.  

עריכה: השיחה הזו באמת התקיימה, מספר שבועות לפני כתיבת הקטע הזה. ה"קוסם" הוא חבר טוב, שביקש שלא להיחשף והציב זאת כתנאי כשביקשתי את רשותו לפרסום הקטע. הוא קורא כאן, ומכיוון שאנשים מסויימים כבר יצרו אתי קשר בנוגע לזהותו, אני מבהירה שלא ייחשפו פרטים בנושא. אי-אלו שיודעים, מתבקשים לשמור את הידע המסויים הזה לעצמם. 

אני מתגעגעת אליה כל כך שזה כמו להסתובב עם התקף אסטמה תמידי, מנסה לשאוף אוויר וכלום לא מגיע. ראיתי סרטון שהיא שלחה לי ביום הספורט בבית-הספר שלה, וזה גרם לי לרצות לראות אותה כל כך שזה כאב.

זה גרם לי להבין שהיא עדיין אמיתית, למרות השנה וחצי שעברו מאז שעזבה.

כשהיא עזבה הרגשתי מוזר, כאילו היא רק יצאה לחופשה של יום, יומיים, שבוע, חודש. עוד רגע והיא תחזור. אבל מאז הודעת הטקסט שהיא שלחה לי משדה-התעופה ("I don't wanna wake you up, you BIG CLUTZ") חלפה שנה וחצי. זה נראה כמו הרבה יותר, כמו עשור או יובל, תקופה או עידן. כמו נצח.

הזמן נמרח כמו מסטיק, לא זז, כמו טעינה של משחק מחשב איטי מאוד. אני צופה בו בדריכות, והוא אף-פעם לא מגיע לסוף.

זכרתי שהשיער השטני שלה היה קצר, נפוח קצת ומתולתל, מסוגנן וממסגר את פניה. עכשיו, בסרטון, הוא התארך וכבר לא מדורג. היא גבהה מאז, ומשהו בתווי הפנים שלה נראה... בוגר יותר. לא. מבוגר יותר.

אנחנו מדברות במסנג'ר. בכל שיחה אני מרגישה מין מהלומה פנימית בבטן, כאילו פספסתי מדרגה; הלב שלי דופק חזק יותר ואני מקווה שהשיחה הזו לא תיגמר לעולם.

בכל פעם אני לא מצליחה למנוע מהשאלה המציקה הזו לעלות. האם היא מרגישה אותו דבר? האם היא עדיין מרגישה שאני החברה הכי טובה שלה?

אני מרגישה, בכל לבי, שהיא כן. מהיום הראשון שנפגשנו, אנחנו החברות הכי טובות. ואסור לי לפקפק בכך שיבוא יום ואני אראה אותה שוב. לא משנה המרחק, לא חשוב הזמן החולף.

אנחנו נתאחד. אנחנו חייבות.

ואני אוהבת אותך, למרות כל הרע שעוללתי לך.

לפני שקניתי מחשב חדש, הוצאתי מהישן שבב. אני לא מומחית במחשבים, כך שאני לא יודעת למה הוא שימש, אבל אני מניחה אותו לידי, ליד מסך המחשב החדש. אני אוהבת לראות את הקווים הזעירים שמתווים בינה מלאכותית (שנוצרה בידי בינה אנושית- משעשע). לתהות על השם של מי שייצר אותו. מתכנת צעיר ולהוט, שהתחיל בעבודתו לפני שבועות ספורים? או היי-טקיסט גבוה-דרג, מבוגר ומנוסה, שמפרקי ידיו מתריעים בכל יום על העבודה הקשה שהוא משקיע? מה היה שמו? את מי אהב? מי היו בני משפחתו, אשתו, ילדיו, הוריו?

מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה למישהו מאיתנו אכפת באמת מהסביבה שלו?

אני יכולה לדמיין את התגובות לפוסט הזה כבר עכשיו. "צודקת", "אנשים חסרי אכפתיות". ועדיין, יום לאחר-מכן, נשוב לנהוג כרגיל. למלים יש כוח, לרגשות יש השפעה, כך אומרים. ובכן, גם האמרה הזו היא רגש, והיא מורכבת ממלים, והכוח וההשפעה נמוגו מזמן.

לפני שקניתי מחשב חדש, הוצאתי מהישן שבב. הוא כל-כך קטן, והצבעים שבו תחומים באיזורים ברורים; ירוק בהיר, ירוק כהה. נקודות כסף מתכתיות בולטות. עורקים אדומים-כהים שמחברים בין נקודה אחת לאחרת.

כל אחד מאיתנו חשוב למישהו. לכל אחד יש שם.

וזה עצוב, שאפילו לי, שמטיפה לאכפתיות, לא אכפת. וזה צבוע כל-כך.

מי אני שאאשים?

מלים יכולות להיות כוח. הן יכולות להיות טעות.

ואולי הגיע הזמן שכולנו נלמד את זה. 

אני לא יודעת למה אני מחבבת את התמונה הזאת.

בשם זאוס וכל האלים שהוא הוציא מהמצח, אני מאושרת. חזרתי לעולם הציוויליזציה!

הייתי אצל סבא וסבתא שלי במקום שאני הכי שונאת על הפלנטה- בת-ים. מקום מלא בבלונדיניות (צבועות), ערסים (מצועצעים) ו... ובכן, סבא וסבתא שלי, שאני לא מי-יודע-מה מסמפטת. אני מכבדת אותם, כמו שאני מכבדת כל אדם מבוגר, כי ככה חונכתי ובזה אני מאמינה, אבל ברמת היחס האישי אני לא מחבבת אותם. מה גם שהניקיון לא משהו, וכל מי שמכיר אותי יודע שאני פשוט לא מסוגלת לשהות במקום לא נקי עם אנשים לא נקיים. 

ובלי קשר. אני פשוט לא מתחברת אליהם, נקודה. יש אנשים שלא מתחברים איתם, נכון? כאלה שלא מפסיקים לתקן אותי כשאני מדברת ברוסית בשגיאות או בסלנג, שמצקצקים על מצב התזונה שלי ועל הטעם המוסיקלי שלי (טעות מרה. וכל מי שבאמת מכיר אותי יודע שאסור, פשוט אסור, לשפוט את האהבה הגדולה שלי).

ואני גם ככה לא רואה אותם הרבה, בניגוד לקלישאה הרוסית שטוענת שהסבתא גרה לנו בסלון, כך שהם גם לא מעורים בחיים שלי, לא חסרים לי יותר מדיי (בלשון המעטה) ובאופן כללי דיי זרים לי. 

אני לא שונאת אותם, כמובן. אני פשוט לא מכירה אותם, והם לא מכירים אותי. אני לא מבינה למה אימא שלי מתעקשת שנבקר אותם- הם ההורים של אבא שלי בכלל, שאפילו לא נמצא בארץ כרגע, והתרשמתי שגם היא לא מרגישה ממש בנוח איתם. אבל שיהיה. אני לפחות פטורה ממפגש אינטימי איתם לעוד כמה שנים טובות. 

כרגע אני בבית האהוב (והנקי) שלי, עם המקלחת האהובה (והלא-מכוסת-אבק) שלי, עם קלאסיקות צרפתיות, עבריות, רוסיות, אמריקאיות ופרסיות במדף.

Home Sweet Home!

מחר יש פגישת מתנדבים חודשית, שהנוכחות בה חובה. משמע, הוא יהיה שם. אוי לי.

אני אהיה רגועה. אדישה. הוא לא ישפיע עליי ככה. אני לא אתן לו.

בדרך פוסט ענקי על הסולניות והסולניות האהובים עליי.

פאק עוף, חברים. קוואק!

(פשוט אסור לתת לי לשחק Chicken Invaders)