-
|
| 5/2009
אני לא פוחדת ללכת בעולם הזה לבדי.
בבקשה תציל אותי. בבקשה תהיה פה לידי. תציל אותי מכל רגש שחונק
אותי, תרים אותי מהבורות האינסופיים שאני נופלת אליהם מחדש. תציל
אותי מהאדישות. בבקשה תציל אותי מעצמי.
לאיזה כיוון אני אמורה לפנות?
מבחוץ אני ילדונת, עם פוני וקוקיות. רזה, חמודה, אלימה, משעשעת,
מישהו להיות איתו. חברה טובה. מישהו שיעזור, מישהו לדבר איתו.
בשבילכם אני בנאדם 'מדהים'.
אבל אתם מפספסים את החלק הכואב. הילדה עם הצלקות על היידים
מפרק היד עד מעל הוורידים. זאת, שחולה בנפש. שלא אוכלת, שכבר
לא מסוגלת. ששותקת, שעוזבת, שבוכה, שמתעצבנת. ושנעלמת. כי
בזה אני הכי טובה. עם כל הדברים, שלא כתבתי אפילו עשירית מהם,
אני אותה אחת. כי מה שאני משקפת דרך כל זה, זה מראה משלי. זו
חברות טובה, זה להיות נחמדה אל כל מי שאני יכולה, למי שצריך גם
להיות אלימה. בשביל כל אחד, אפילו מי שאני לא יודעת את כמו, ברחוב,
אשב איתו לשיחה ואעזור לו. כי כזאת אני, ומה שאני מסתירה מפני
כולם, זה לא נקרא להיות "לא אני", כי ככה זה בדיוק מה שאני.
החיים ממשיכים, לפעמים כל שניה נראית כשעה. אך לפעמים הכל עובר
כ"כ מהר שאני לא מספיקה לעקוב אחר הדברים.
כל החברים, מי שאני אוהבת, המשפחה, כולם. הם בצד, אי אפשר להסתמך
על משהו לעד. ואני לא פוחדת ללכת בעולם הזה לבדי, אני לא פוחדת.
זאת אני בזכות עצמי, כמו כל בוקר. כמו כל לילה. כוס קפה לידי, סיגריה ביד.
במדרגות, אותה מוזיקה מתנגנת, אותו נוף מסביב. ואני צריכה להסתדר
לבד.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
