arab 48

מאז שפתחתי את הבלוג נחשפתי לכמה אנשים מעניינים, חלקם מגיבים אצלי כאן בבלוג וחלקם פונים אלי למייל. בין חלק מאלו שפנו אלי במייל התפתחה מערכת חברית שכללה שיחות רבות בצ'ט והתכתבויות שחרגו מהתחום הפוליטי - חברתי וגלשו לתחום האישי בחיים. 

בעקבות השיחות האלו הגעתי למסקנה (שלא צריכה להיות מפתיעה) שחלק גדול מהבעיות של היהודים והערבים במדינה מקורן בחוסר ההבנה של הצד שמנגד או בדעות קדומות. לא אגזים אם אומר כי הבעיה נפוצה יותר בקרב הציבור היהודי, מאחר והיהודים לא יודעים את השפה הערבית ומאחר והם לא נחשפים מספיק לציבור הערבי שחי במדינה הזאת ולתרבות שלו.

על קצה המזלג הנה חלק מהנקודות שתפסו את עיניי במהלך השיחות שהיו לי: 

1. נשאלתי אם בבית שלי אני מדבר עם המשפחה שלי בערבית או בעברית.
2. נשאלתי אם בעבודה שלי אני מדבר בערבית או בעברית, כאשר השואל ידע מקודם שאני עובד במשרד שכל העובדים בו הם ערבים.
3. חלק מהיהודים חושבים שבכלל אין בין הערבים אנשים מלומדים ואקדמאיים, וכי הערבים הם לרוב עובדי בניין.
4.  נשאלתי אם הנוצרים במדינה הם ערבים.
5. נחשפתי לאנשים שלא יודעים להבדיל בין דת לבין לאום. מבחינתם "אסלאם" זה לאום ולא דת.
6. אנשים לא יודעים להבדיל בין הערבים אזרחי המדינה לבין שאר הערבים מסביב, מבחינתם כולנו ערבים וכולנו רוצים להשמיד את המדינה.
7. יש אנשים שלא יודעים בכלל שיש כפרים ערביים בלתי מוכרים, דהיינו שהמדינה לא מכירה בקיומן, למרות שהם בפועל קיימים.

אחד הדברים שהכי הרגיזו אותי היה מה שסיפרה לי בחורה שעומדת בפני גיוס. היא סיפרה לי שהחברה שלה התגייסה למודיעין, ואחת השאלות שנשאלה בראיון הייתה האם היא מכירה ערבים ו/או האם היא באה במגע עם ערבים. אותה חברה, שההורים שלה העסיקה בביתם עוזרת בית ערבית, חששה מלספר להם את זה, ואמרה להם שהיא מעולם לא באה במגע עם ערבים.

המשמעות של שאלה זאת הינה כפולה; ראשית, הערבים אזרחי המדינה נתפסים בעיני הצבא, וכפועל יוצא בעיני הממסד, כאיום על המדינה וכציבור בלתי נאמן, עד כדי כך שמי שמתגייס למודיעין צריך להצהיר שהוא לא בא במגע עם ערבים. שנית, לעובדה זאת יש משמעות חינוכית, כי היא מראה לנוער שעומד בפני גיוס שזה לא בסדר להיות בקשר עם ערבים, ושעדיף להם שלא להיות במגע עם ערבים בכלל.

ונחזור לתחילת הפוסט, ההתכתבות במייל וגם התגובות שאני מקבל כאן, עוזרות לי להבין את מה שעובר על הציבור היהודי, ומצד שני, מאפשרת לי להעביר חלק מהשקפות העולם שלי – כערבי – לאותו ציבור. לא אגזים אם אומר, שמרבית האנשים, אם לא כולם, שהתכתבתי איתם במייל, כבר שינו את דעתם בכל הקשור לערבים לטובה, הם כבר הבינו שערבים הם לא אנשים נוראיים, ושאפשר לחיות איתם בשלום ובכיף.

עובדה זאת מצביעה על חשיבות ההידברות בין הערבים לבין היהודים במדינה, ועל זה שבעזרת דיבורים והבנה אפשר לשנות משהו ואפשר לגרום לאנשים להתחיל לכבד את הצד השני.

לצערי, המדינה לא פועלת מספיק בתחום הזה, אין זה סוד שאין במערכת החינוך היהודית תוכניות לימוד ענייניות בכל הקשור לתולדות הערבים בישראל, ואין זה סוד שהמדינה לא תומכת במידה מספקת במפגשי נוער בין ערבים ליהודים (או בנושאים של דו – קיום בכלל). במציאות עגומה זאת, אין זה פלא שהרבה אנשים בקרב היהודים נתפסים לכלל טעות ולדעות קדומות בכל הקשור ליחסים עם הערבים אזרחי המדינה.

כמה אירוני, שמשרד החינוך, שמחייב את בתי הספר הערבים להציב את דגל ישראל מעל גג בתי הספר (זאת היא הוראה שניתנה על ידי לימור לבנת כשהייתה בתפקידה כשרת חינוך), ושמדי פעם נזכר להנחיל לערבים את ערכי הציונות בתוכנית הלימודים, כל זאת על מנת ל"טפח" דור חדש של ערבים שנאמנים למדינה, לא רואה לנכון לטפח דור צעיר יהודי שיודע את תולדות הערבים אזרחי המדינה, ושמאמין בערכים של שוויון, דמוקרטיה ודו קיום.

אם כך מתנהל משרד החינוך, שאמון על חינוך הנוער במדינה, אז לא צריך לדבר ולספר על התנהלות שאר משרדי הממשלה.

והמבין יבין לבד.