arab 48

תחילה אני מבקש סליחה מקוראיי שהגיבו לי בפוסט הקודם, ומכל הקוראים שלי בכלל על זה שאני לא מגיב ועל זה שאני לא מעדכן, ואף לא קורא אצלם בזמן האחרון. פשוט יש לי לחץ עבודה נוראי שבינתיים לא רואים את הסוף שלו, ובגלל זה אין לי זמן פנוי לבלוגספירה.

עם זאת, אני לא יכול לפספס את הימים האלו מבלי להתייחס לטבח שהיה בכפר קאסם בשנת 1956, שכן בעוד יומיים, 29/10/2009, יצוין יום השנה ה - 53 לטווח בכפר קאסם שנרצחו בו 49 אנשים, כמחציתם ילדים ונשים.

אז על מנת לפתור את הקונפלקט של "בלוג - עבודה" שיש לי בימים אלו החלטתי להעתיק את הדברים שנאמרו על הטווח בויקיפקיה ולהדביק אותם כלשונם בפוסט הזה (וזאת חרף ההסתייגויות שיש לי על ויקיפדיה בד"כ). אציין רק כי הדברים שרשומים בויקיפדיה תואמים את הדברים שידועים לי על הטבח, כך שאני חושב שהפעם הם די אמינים.

טבח כפר קאסם בוצע על ידי יחידה של משמר הגבול בתושבי כפר קאסם ב־29 באוקטובר 1956, היום הראשון למבצע קדש, ובמהלכו נורו למוות 43 מתושבי הכפר, ובהם נשים וילדים.

בשנות החמישים היו היישובים הערביים שלאורך הקו הירוק נתונים תחת ממשל צבאי. ב־29 באוקטובר 1956, היום הראשון למלחמת סיני (מבצע קדש), הוטל עוצר על הכפרים הערביים - כפרי המשולש הקטן. העוצר נכנס לתוקפו בשעה 17:00, וההודעה על כניסת העוצר נמסרה למוכתר של כפר קאסם חצי שעה לפני כניסתו לתוקף. חלק מאנשי הכפר שעבדו מחוץ לכפר, החלו לחזור לבתיהם לאחר כניסת העוצר לתוקף, מבלי שידעו דבר על העוצר.

גדוד של משמר הגבול בפיקודו של רס"ן שמואל מלינקי, שהיה כפוף לחטיבה של אל"מ יששכר שדמי, קיבל פקודה לירות במפרי העוצר. כששאלו החיילים מה לגבי אלו שאינם יודעים על העוצר, ענה מלינקי: "אללה ירחמו" (בערבית: אלוהים ירחם עליהם). בעקבות תשובה זו, חייליה של אחת מחוליות הגדוד, בפיקודו של סגן גבריאל דהאן, עצרו את העגלות והמכוניות של כל מי שביקש להיכנס לכפר וירו למוות ב-43 מתושבי הכפר, ובהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13. מפקדיהן של חוליות אחרות שפעלו בכפר נמנעו מפעולה קיצונית כזו, אך במהלך שעה מכניסת העוצר לתוקף נהרגו בכפר עוד ארבעה תושבים. תושבי הכפר מונים בנספים גם אדם שמת משבץ לאחר ששמע על מות בנו בטבח, ואת עוברה של אישה הרה שמתה בטבח, ומגיעים ל-49 נספים. ב־11 כפרים אחרים בגזרה, שאף בהם פעלו החיילים שבפיקודו של מלינקי, לא אירע כל רע, בין השאר בזכות מפקדים שהורו במפורש לחייליהם שלא לפתוח באש על התושבים.

אנדרטה בכפר קאסם לנספים בטבח ב-1956

תגובתה הראשונית של ממשלת ישראל (שבראשה עמד דוד בן-גוריון) לטבח, הייתה ניסיון להסתירו באמצעות הצנזורה הצבאית, תוך ביצוע תחקיר פנימי על הנסיבות שגרמו לו. חברי הכנסת מאיר וילנר ותופיק טובי (מטעם מק"י) גבו עדויות מהפצועים והפיצו אותן, בין השאר מעל במת הכנסת, תוך שימוש בחסינותם הפרלמנטרית, וכך הצליחו להביא את המידע לידיעת הציבור כשבועיים לאחר המעשה. כתוצאה מכך ומהלחץ הציבורי למצות את דינם של מבצעי הטבח, נאלצה לשכת ראש הממשלה לפרסם הודעה כי "בכפרים נפגעו על ידי משמר הגבול כמה כפריים, ולכן מינה ראש הממשלה ועדה לברר מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול, ואם יש להעמידם לדין".

11 מהחיילים שהשתתפו בטבח הועמדו לדין ונדונו לתקופות מאסר ממושכות (עד 17 שנה), אך אף לא אחד מהחיילים ריצה את מלוא תקופת מאסרו: לאחר שלוש שנים, זכו אחרוני המורשעים בחנינה מנשיא המדינה, יצחק בן צבי, והשתחררו ממאסרם. בנוסף על כך, את שנות המאסר המעטות העבירו המורשעים באכסניה. במשפטו אמר מלינקי כי את המלים "אללה ירחמו" שמע בתדריך שנתן המח"ט שדמי. לאחר שחרורו חזר מלינקי לשרת במשמר הגבול, והיה קצין ביטחון בקריה למחקר גרעיני - נגב. יששכר שדמי הועמד לדין באשמת רצח וחריגה מסמכות, הוא זוכה מאשמת הרצח והורשע בסעיפי החריגה מסמכות. בגזר הדין ננזף והוטל עליו קנס סמלי של עשר פרוטות, הוא המשיך בשירותו הצבאי. למשפחות הקורבנות ניתן פיצוי כספי.

בפסק דינו במשפטם של מבצעי הטבח קבע השופט בנימין הלוי מהי "פקודה בלתי חוקית בעליל", שעל החייל לסרב לציית לה כאשר היא ניתנת לו.

ב-7 בדצמבר 1956 הקדיש נתן אלתרמן את "הטור השביעי" לטבח כפר קאסם, ונמנה עם הראשונים לגנותו. בין השאר כתב:

לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט, ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים, ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות, וזאת מ ח ו ץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים.‏‏^[1]

הסולחה ההמונית שנערכה בכפר בנובמבר 1957

בשנת 1994 הוצג בתיאטרון "הבימה" מחזהו של רוביק רוזנטל, "מלינקי", העוסק בטבח כפר קאסם. בדצמבר 2007 אמר שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, בעת ביקור בכפר, כי "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאוד" ^[3].

בזמן האחרון אני לא מעדכן בגלל לחץ בעבודה ולחץ בחיים האישיים. למרות זאת אני רוצה לחלוק עם הקוראים שלי שני קישורים שנוגעים לבלוג הזה.

הקישור הראשון הוא למאמר של אחד המרצים שלי לשעבר - ד"ר יוסף ג'בארין, והוא מדבר על התביעות שלנו כמיעוט יליד במדינה ועל הנאמנות של המדינה לאזרחיה (בשונה מהנאמנות של האזרחים למדינה), המאמר הזה מסכם בתמצית חלק נרחב מהתביעות שלנו כמיעוט, וחשוב לי שהעניין הזה יהיה ברור לכמה שיותר קוראים כאן.

הקישור השני הוא לפוסט של אחת הכותבות בישרא, והיא כתבה עלי דברים שחלקם המצאות וחלקם הוצאת דיבה ברורה. אני לא מקשר לפוסט שלה מטעמי אגו ולא מתבכיין על זה שאני מושך אש, אבל באיזשהו מקום בלב כואב לי לקרוא דברים כמו שלה שמרביתם לא נוגעים לאמת לא מקרוב ולא מרחוק, ורק בגלל זה אני חולק את זה איתכם.

המשך שבוע נעים לכולם.

יום 01/10/2009 היה יום השנה התשיעי לאירועי אוקטובר 2000 שבמהלכם נרצחו 13  צעירים ערבים מהירי של המשטרה. 12 מהנרצחים היו תושבים ישראליים ואחד מהנרצחים היה  תושב הגדה ששהה בישראל.

למי שלא יודע הנה סקירה קצרה למה שהתרחש באותם ימים (זוהי הגרסה הערבית כפי שאני מכיר אותה,כן?!). ביום 29/09/2000 ביקר אריאל שרון שהיה, אז יו"ר האופוזיציה, במסגד אל אקצא. בעקבות הביקור הזה פרצו הפגנות המוניות בשטחים הכבושים ובעזה ובכך נפתחה אינתפאדת אל - אקצא שידועה גם בשם האינתיפאדה השנייה. ביום השני של ההפגנות (30/09/2000) נרצח הילד מוחמד אל דורה מירי של כוחות צה"ל. התמונות הקשות של רצח הילד מוחמד אל דורה עוררו גלי זעם בעולם, כולל בתוך ישראל, וביום 01/10/2000, היינו היום השלישי של איתיפאדת אל – אקצא נערכה הפגנה שקטה באום – אל פחם שלאחר שהתפזרה בשקט בחרו כמה צעירים להפגין ליד כביש ואדי עארה. ההפגנה השנייה של הצעירים הפכה מהר מאוד להפגנה אלימה שזכתה לטיפול אלים מצד המשטרה, ובסופה נרצחו שני מפגינים תושבי אום אל פחם.

בעקבות הרצח באום אל פחם התדרדר המצב בצורה בלתי נשלטת וההפגנות שנערכו במקביל בעוד כפרים וערים ערביות הפכו להפגנות אלימות. מהר מאוד ההפגנות התנתקו מהמטרה שלשמה הם התחילו (הפגנה כנגד הרצח של מוחמד אל דורה וכנגד הביקור של שרון במסגד אל אקצא) והפכו להפגנות שמבטאות את מידת התסכול של הציבור הערבי (במיוחד הצעירים) מהאפליה של המדינה כלפי הציבור הערבי, וחבית הנפץ שעליה ישב הציבור הערבי למשך דורות התפוצצה. לאחר כמה ימים של אי שקט והפגנות אלימות נרצחו 13 ערבים על ידי המשטרה ואזרח יהודי אחד שנרצח כתוצאה מזריקת אבן.

הרצח של מוחמד אל דורה:

ההפגנות בכפרים ובערים הערביות:

האירוע הזה הוא האירוע המכונן בחיי והוא עיצב את העמדות הפוליטיות שלי כפי שיום האדמה בשנת 1976 עיצב את הדעות של הדור שקדם לדור שלי.

בשביל להשלים את התמונה אציין כי אני גדלתי לתוך המציאות של הסכמי אוסלו ולא הייתי מודע למשמעות של האינתיפאדה הראשונה ובאותם ימים האמנתי בסיכויים של השלום ולא היו בתקופת נעוריי אירועים אלימים שגרמו לי להרגיש מאוים או שגרמו לי לפקפק באפשרות לדו - קיום בין ערבים ויהודים בתוך המדינה (למרות שאז היו פיגועי האוטובוסים אבל אותם פיגועים לא גרמו לי להרגיש מאוים למרות שבחורה אחת ממשפחתי נהרגה באחד הפיגועים). בשנת 2000, הייתי בחור צעיר בן 19 שסיים תיכון ומתלבט לגבי המשך דרכו האקדמאית והכל נראה בעיניי וורוד, ואז לפתע התרחשו האירועים האלימים של אוקטובר 2000 והירי של המשטרה לעבר המפגינים הערבים, ורק אז התעמתי בפעם הראשונה בחיי עם המציאות העגומה של הערבים אזרחי מדינת ישראל.

מעבר לכך, האירוע הזה לא עימת אותי אך ורק עם המציאות העגומה של הערבים אזרחי המדינה אלא הוא עימת אותי גם עם המציאות העגומה של היהודים במדינה. אז הרגשתי שהיהודים הולכים כמו עדר אחרי קברניטי המדינה והם לא מבינים את מה שמתרחש בדיוק. הם לא הבינו שהמשטרה רוצחת אזרחי המדינה (ואני מודה שחלקם התפרעו - אבל האם זה מצדיק רצח??). גם היום, אותה תחושה מלווה אותי. אני עדיין מאמין שחלק גדול מהיהודים עדיין לא מבין מה קרה בדיוק אז. הם עדיין חושבים שמה שקרה אז זה שערבים התפרעו והמשטרה הרגה מתפרעים על מנת להגן על השוטרים והם עדיין לא מבינים ולא קולטים  שחלק מהאזרחים הערביים נרצחו בדם קר.

אני עכשיו חייב לשאול את הקוראים היהודים שאלה "קשה". תארו לעצמכם שהמשטרה הייתה יורה במפגינים בזמן ההתנתקות או שהיא הייתה יורה בחרדים בזמן ההתפרעויות האחרונות בירושלים, האם הייתם עוברים על זה בשתיקה??? האם הייתם מבינים את זה?? כל זה מבלי לדבר על הטיפול המשטרתי באותם אנשים שהיה בכפפות של משי בהשוואה לטיפול שהם העניקו לאזרחים הערבים, ועל זה שבסוף,  אלו שנמצאו אשמים באירועי ההתנתקות, קיבלו חנינה מנשיא המדינה. אז מדוע כשזה קורא לערבים לאף אחד לא אכפת?? לא אכפת עד כדי כך שאני יכול להתערב איתכם שמרבית הציבור היהודי לא יודע מה התרחש שם באמת, ולא מוכן לקבל את העמדה שלפיה נגרם עוול לנו ושהבחורים שנרצחו נרצחו בדם קר ושהיה אפשר להימנע מהרצח שלהם. אני יכול להתערב איתכם גם שמרבית הציבור היהודי לא יודע על השביתה הכללית שהייתה במגזר ביום 01/10/2009 ולא יודע על זה שהייתה הפגנה בכפר עראבה באותו יום שנכחו בה יותר מ- 55,000 איש לציון יום השנה התשיעי לאירועי אוקטובר.

אתם יודעים מה, אני יכול לקבל את זה שנרצחו 13 בחורים על לא עוול בכפם. אני יכול לקבל שתקראו לאירועי אוקטובר התפרעויות, אבל אני לא מוכן שתתעלמו ממה שקרה אז. לא מוכן להיקלע למצב שלפיו מרבית הציבור היהודי לא מודע להשלכות של אותם אירועים ולא מודע למחאה שמקיים המגזר לציון אותם אירועים. אם הכדורים של המשטרה הרגו 13 בחורים (וכמובן שנפצעו אז עוד עשרות אנשים), הרי ההתעלמות של הציבור היהודי מהעניין הזה היא רצח לכל המגזר. כך לפחות אני חושב. אני בדעה שההתעלמות של הציבור היהודי ממה שקרה אז ומהאירועים שנועדו לציין את מה שקרה אז מצביעה על הבורות הגדולה של הציבור היהודי.

אני לא מוכן לחיות ליד שכן יהודי שרואה בי אך ורק מחבל פוטנציאלי או גייס חמישי או לכל היותר שיפוצניק שעובד במחיר זול. אני לא מוכן לחיות במדינה שבה הרוב מתעלם מהסבל שלי ומתמקד אך ורק בסבל שלו. אני לא מוכן לחיות במדינה שבה הרוב היהודי מעדיף לראות אך ורק את האמת שלו ומתעלם לגמרי מהאמת שלי. הציבור היהודי לא יכול לבוא אלי כל הזמן בטענות בזמן שהוא בעצמו אינו מודע ל"קיומי" ולדברים שמעסיקים אותי ואף אינו מודע לאירועים החשובים בהיסטוריה שלנו כמיעוט. על אחת כמה וכמה הוא לא יכול להתעלם מאירועי אוקטובר. לא רק בגלל שהם אלימים ומהווים שבר ביחסים בין הערבים ליהודים במדינה, אלא בעיקר ובמיוחד בגלל שבאותם אירועים נרצחו 12 אזרחים על ידי המשטרה, שזה אירוע חריג בכל מדינה דמוקרטית שתבחרו.

בכל מדינה מתוקנת אירוע כזה היה יכול להפוך לאירוע מכונן שתורם לבניית יחסי אימון. אירוע כזה היה יכול להיות אירוע שמסמל תום תקופה אלימה ומעבר לעידן חדש. אבל במדינה מתוקנת אמרתי, ולא בישראל. וכמה חבל שזה כך. כמה חבל שהציבור היהודי לא ראה לנכון להושיט את ידו למגזר הערבי בעת צרה על מנת לבנות את גשרי האימון. כמה חבל שהציבור היהודי ועד עצם היום הזה מתעלם מאירועי אוקטובר וכאילו כלום לא קרה או מסתפק בהגדרתם כאירועים אלימים. אני חייב לשאול את הציבור היהודי, מה זה אומר עליכם??? מה זה צריך לשדר לי??

ההתעלמות מהמציאות אינה פותרת את הבעיות. היענה כשטומנת את ראשה בחול חושבת שהאריות לא רואים אותה שעה שהיא זו שלא רואה כלום. זה המצב כיום. הציבור היהודי טומן את ראשו בחול וחושב שבכך הוא פותר את הבעיות, ולא זה הפיתרון. הציבור היהודי לא יכול להתעלם מהבעיות שלי, שלא לדבר על זה שהוא לא מודע לבעיות שלי. הבורות הזו בקרב הציבור היהודי גרמה לי לפנות אתמול בשעת לילה מאוחרת למנויים שלי והודעתי להם שאני מקים רשימת תפוצה במייל שבה אני אשלח להם עדכונים שוטפים על מה שקורה בתוך המגזר. ומי שרוצה להשתתף ברשימת התפוצה מתבקש לפנות אלי במייל לכתובת  [email protected].

לבסוף, כל מה שנותר לי זה לקוות  שהפוסט הזה יגיע לכמה שיותר קוראים יהודים. ואם אתם חושבים שהוא ראוי להגיע להמלצת העורכים אז תמליצו עליו (דבר שאני מעולם לא מבקש מקוראיי אבל הפעם אני אבקש). כי אך ורק דרך מודעות אנחנו יכולים להוציא את הראש של כולנו מהחול, ומקווה שהפוסט הזה יגביר את המודעות למה שהתרחש אז ולמה שמתרחש כיום.

שבת שלום לכולם.