arab 48

לפני ימים אחדים ניתן פסק דין מעניין בבית המשפט לנוער בנצרת בעניינו של נער ערבי תושב נצרת שהועמד לדיון באשמה שניסה לחבל ברכב משטרתי במהלך מבצע עופרת יצוקה. הנקודה המעניינת בפסק הדין הייתה הימנעות השופט מהרשעת הקטין ומהטלת עונש מאסר בפועל עליו וזאת בניגוד לעמדת המדינה, וזאת לאחר שהוא קיבל את עמדת הסנגור שלפיה המדינה מפלה לרעה בין נערים ערבים ויהודים בכל הקשור לעבירות  כנגד כוחות הביטחון וחסימת כבישים או לעבירות שנקראו על ידיו "כעבירות אידיאולוגיות".

יש אנשים שראו בפסק הדין הזה כמשהו שמעיד על הליברליות של מערכת המשפט ועל זה שהיא עומדת כמגן על זכויות הערבים במדינה, אולם פסק הדין הזה לא עשה עלי רושם מיוחד (אם כי אני לא מקל ראש באומץ ובפתיחות של השופט), שכן מערכת המשפט במדינה, ולאורך שנים, היוותה אחד הגופים שהפלו את הערבים לרעה לעומת ערבים, כך שמבחינתי פסק הדין הזה הוא חריג לכלל ולא מעיד על הכלל בבתי המשפט בישראל.

מחקרים שסקרו את יחס המערכת המשפטית כלפי ערבים תושבי ישראל לעומת יהודים מצאו הבדלים בין היחס שאליו זוכים הערבים לעומת היחס שאליו זוכים היהודים, שוני שמתבטא בעיקר בממצאים שלהן:

1.      סגירת תיקים: ככלל, שיעורי הסגירה של תיק של יהודי גדולים רק במעט (42%) משיעורי הסגירה של תיק של ערבי (39%), ואף ההסתברות המנובאת לסגירת תיקים של יהודים וערבים אינה מגלה אלא הבדלים מזעריים.

2.  הרשעה: שיעורי ההרשעה של  ערבים גבוהים יותר מאלו של יהודי וזאת בכל קטגוריה של רקע עברייני ובכל סוגי העבירות.

3.   גזרי דין ולאום הנאשם: בכל המקרים של הרשעה בעבירות אלימות, שיעור המקרים בהם מוטל עונש של מאסר בפועל על ערבים גדול משיעור המאסרים בפועל של  יהודים.

4.  גזרי דין ולאום הקרבן: בעבירות כלפי חיי אדם או גופו, כאשר הקרבן הינו יהודי (להבדיל מערבי) גזר הדין המושת על העבריין גבוה יותר.

5.  כללי: ככל שההליך הפלילי מתקדם הפער בין יהודים לערבים, אשר הינו תמיד לרעת הערבים, גדל. בעוד שבשלב סגירת התיקים קיימים פערים קטנים בין יהודים וערבים, קיימת מגמה ברורה של גידול בפערים בשלבי ההרשעה וגזר הדין.

במחקרים אחרים הגיעו החוקרים לתוצאה דומה אם כי הפעם בהקשר של דיונים בהארכת מעצר ראשוני. הם הגיעו למסקנה כי הסיכוי ששופט ידחה את בקשת המשטרה לעצור חשוד תלוי במידה רבה בזהותם האתנית של החשוד ושל השופט. כאשר השופט יהודי, סיכויו של חשוד יהודי להשתחרר גבוהים מסיכוייו של חשוד ערבי, בהינתן שעמדת המשטרה כלפיהם הייתה זהה.

גם מחקר שהשתתפתי בעריכתו הגיע לתוצאה דומה אם כי הפעם בנושא של עבירות תכנון ובנייה. המחקר התחיל לאחר שמפקח ערבי באחת הוועדות לתכנון ובנייה בגליל פנה אלי ואמר שהוא רואה בעיניים את האפליה של הערבים בכל הקשור לתחום התכנון והבנייה. הוא אמר לי שמצד אחד הוא רוצה לאכוף את החוקים ולהגיש כתבי אישום כנגד המפרים, ומצד שני הוא יודע שאם אותם מפרים יגיעו לבית המשפט הם יידפקו על ידי בית המשפט (וזאת מבלי לדבר על מצוקת הבנייה ועל האפליה התכנונית במגזר הערבי). לאחר שהוא שיתף בהרגשה שלו את הממונים עליו בוועדה ולאחר שטענו כי כל העבריינים זוכים לאותו יחס סוכם לערוך מחקר בנושא וזאת על מנת לבדוק אם יש צדק בדברים שלו, ואז הוא פנה אלי וביקש את עזרתי בנושא.

לא אלאה אתכם בכל ההיבטים האקדמאיים של המחקר ואני ישר אקפוץ לתוצאה הסופית של המחקר שתמכה בטענות של המפקח. התברר כי העונשים שמוטלים על נאשמים ערביים הינם חמורים מהעונשים המוטלים על נאשמים יהודיים בעבירות בתחום התכנון והבנייה. הדבר אף בלט לעין במרכיב הענישה של גובה הקנסות שהוטלו על נאשמים ערביים לעומת גובה הקנסות שהוטלו על נאשמים יהודים. התברר כי ממוצע גובה הקנס למ"ר בנייה בלתי חוקית במגזר היהודי הוא 105 ₪, ולעומת זאת ממוצע גובה הקנס למ"ר בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי הוא 215 ₪.

אז לכל אלו שהתלהבו מפסק דינו של השופט שדמי הייתי מציע שלא להתלהב יותר על המידה, שכן המציאות בפועל היא עגומה, וצריכים עוד הרבה פסקי דין כמו פסק הדין של השופט שדמי על מנת לקבוע שבתי המשפט הם באמת מגנים על המיעוט הערבי במדינה.

מי שעוקב אחרי רשימת התפוצה שלי במייל מודע לבעיית הריסת הבתים שנבנו ללא קבלת היתר כחוק במגזר הערבי, ולכמות הדיווחים שהיו על זה בתקשורת הערבית המקומית בזמן האחרון (וזאת כמובן בשים לב לעובדה שאני לא מדווח על כל מבצעי ההריסה שהאחרון בהם היה היום בנגב).

ואכן, בזמן האחרון הסוגיה הזו מדאיגה את הציבור הערבי, בעיקר בשל הרגשת העוול שנגרם לו על ידי המדינה שמונעת ממנו את הזכות הבסיסית לגור בבית משלו. הרגשה שמתחזקת נוכח העובדה שקל יותר להקים עיר יהודית ליד היישוב שלך מאשר  לקבל היתר בנייה לבנות בית (הינכם מוזמנים לשאול את תושבי וואדי עארה). הרגשה שמתחזקת נוכח הצגת הבעיה על ידי המדינה "כבעיית בניה לא חוקית במגזר" והדגש הוא על "לא חוקית", שעה שבעיקר הבעיה היא בעיית מדיניות מפלה מצד המדינה כנגד תושבי המגזר (מי שיש לו ספק מוזמן לקרוא דו"ח וועדת אור ז"ל).

עד כמה חמורה הבעיה יכול להעיד הסיפור הבא:

ביום 01/08/2009 אירע רצח בכפר מכר. אב ובנו נרצחו על ידי האח של האב בעקבות סכסוך מתמשך על הזכויות לבנות על גג הבית שבו שניהם גרו (שימו לב לתגובה מס' 6 בקישור). לפי הדיווחים שפורסמו בתקשורת הערבית נאמר כי שני האחים גרו בבניין בן שתי קומות, והם הסתכסכו בעקבות ריב שהיה על זכויות הבנייה על גג הבניין שבו גרו, הסכסוך הזה נמשך שנים ובסופו של דבר הוא הסתיים ברצח.

מעבר לטרגדיה האנושית שהיא מנת חלקה של המשפחה, יש בסיפור הזה עוד טרגדיה שהיא מנת חלקו של כל המגזר הערבי. למי שלא שם לב, מדובר בשני אחים שגרו באותו בניין והם רבו על זכויות הבנייה שישמשו את הילדים שלהם. כלומר שני דורות באותו בית. אגב, תמונות הבית כפי שפורסמו מעידות שהבית הוא בית קטן בשכונה מוזנחת, כך שאנחנו לא מדברים על "אחוזה" אלא על בית קטן ומיושן.

ד"ר וופא אליאס אקדמאית ערבית שחקרה את הנושא מספרת את הסיפור הבא: בשנות השבעים הגישה המועצה המקומית של כפר מג'ד אל כרום תוכנית מתאר חדשה לאישור הוועדות המוסמכות. תהליך האישור ארך שנים ובסופו של דבר תוכנית המתאר אושרה בתחילת שנות התשעים, וכעת התוכנית הזו היא התוכנית הקיימת בכפר (כי מן הסתם עד שיאשרו תוכנית חדשה זה לוקח עוד עשרים שנה), ולפי דבריה כפר מג'ד אל כרום חי על תוכנית מתאר שמתאימה לשנות השבעים.

ומה עשו תושבי מג'ד אל כרום והכפרים הסמוכים לכפר שגם הם סבלו מבעיה דומה?? ובכן, הזוגות הצעירים שלא מצאו איפה לגור עברו לגור בכרמיאל, העיר היהודית שהוקמה לידם (שמן הסתם על מנת להקים אותה לא לקח למדינה עשרים שנה). התוצאה היא שהעיר שנועדה להיות עיר יהודית בלב הגליל (תוכנית ייהוד הגליל למי שעדיין לא קלט) הפכה לעיר מעורבת, שמגורי התושבים הערבים בה גרם לירידה בתדמית שלה ולנשירת תושבים יהודים (זוהי "בעיה" שמאפיינת עוד ערים בגליל: נצרת עילית, כרמיאל, מעלות, ובזמן האחרון גם נהרייה, ולפי מה שמסרה לי מישהי יהודייה צפתית גם בצפת מתחילות משפחות ערביות להתגורר שם).

שימו לב לנקודה הבאה: מגורי הערבים באותם ערים היא נושא בעייתי, שכן מצד אחד הם לא משתקעים לגמרי באותם ערים. לדוגמא, הילדים שלהם לא לומדים שם כי אין בתי ספר ערביים והם הולכים ללמוד בכפר המוצא של הוריהם, אין לתושבים הערביים שירותי דת ושירותי קבורה באותם ערים וכדו' ובכך הם מונעים מהערים שבהם הם גרים תקציבים בגין נושאים אלו. ומצד שני, הם לא נחשבים לתושבי כפר המוצא שלהם, כך שהם לא נמנים על התושבים שלו לפי הרישומים, אם כי ובפועל הם מקבלים שירותים מאותו כפר, והם מחוברים בצורה תרבותית אליו, ולא לעיר היהודית שבהם הם גרים.

ד"ר אליאס טוענת שהמפסיד העיקרי מהבעיה הזו הם היהודים, כי התדמית של הערים שלהם יורדת, מאחר וההעדפה האמיתית של מרבית היהודים זה להתגורר בעיר יהודית, וזוהי גם העדפת המדינה, והתוצאה היא שיש נשירת יהודים מאותם ערים בגלל האופי הלא יהודי לאותה עיר, כך שבניגוד למתוכנן העיר הופכת לעיר מעורבת (בעצם, ולפי הפרשנות שלי, הדבר הזה הוא מה שגורם לגל תכנונים של ערים חרדיות בגליל, בתקווה שהערבים לא ילכו לגור בעיר חרדית).

ד"ר אליאס מגיעה לתוצאה מעניינת, היא טוענת שעל מנת לכפות על המדינה לטפל בבעיית המגורים של תושבי המגזר יש צורך "לכבוש את הערים היהודיות". היא טוענת כי כיבוש הערים היהודיות ייאלץ את המדינה לפתור את בעיית המחסור במקרקעות המיועדות לבנייה ובכך יהיה אפשר לכפות את הפיתרון על המדינה (ועל הדרך גם להכשיל את התוכנית לייהוד הגליל).

ועכשיו למשהו יותר אישי: לפני כמה זמן פנה אבא אלי וליתר האחים שלי והודיע לנו הודעה שנשמעת מוזרה. הוא ביקש שנתחיל להתכונן כי הוא רוצה לקנות קרקע לבנייה בשביל הילדים שלנו (שחלקם עדיין לא נולדו). לפי דבריו אם לא נתחיל לדאוג לעניין הזה מהיום, אנחנו לא נדע לבנות להם בית בעתיד. "תתחילו לחשוב על העתיד" אמר אבא. "עשרים שנה זה נראה לכם רחוק מדי. אבל זה יבוא מהר יותר מאשר מה שחשבתם. תתחילו להתכונן כי ברגע שאני מוצא קרקע למכירה אני ישר אקנה אותה ואתם תצטרכו לשלם". ביני לבין עצמי העליתי צחוק, כי ידעתי שאבא יוצא למשימה בלתי אפשרית כי איש לא מוכר קרקע שמיועדת לבנייה בכפר כי אין קרקעות כאלו. בפועל, מאז שהתחלתי לעסוק בעריכת דין נמכר אך ורק מגרש אחד לבנייה בכפר במחיר אסטרונומי. המגרש שהיה בשטח של 600 מ"ר נמכר במחיר של 270 $ למ"ר לפני מיסים (הסכום בשקלים לפני מיסים הגיע ליותר מ-600,000 ₪), תזכרו – מדובר במגרש ריק שעדיין לא נבנה עליו בית. לשם השוואה אספר רק כי באותה תקופה פנה אלי עו"ד ערבי ואמר לי כי הוא עובד במשרד עורכי דין יהודי שמונה לכונס נכסים על דירה בשכונת הר יונה בנצרת עילית. הדירה הייתה בת 5 חדרים, קומה שביעית ועם מעלית, והמשרד ביקש 300,000 ₪ בעבור מכירת הדירה. כלומר במחיר המגרש בכפר שלי אפשר לקנות שתי דירות מפוארות בשכונה הכי חדישה בנצרת עילית.