"הנמרים ביום העשירי", זהו סיפור קצר מתורגם מהערבית. מי שכתב את הסיפור הוא זכריא תאמר, סופר סורי ואחד הכותבים הכי גדולים בעולם הערבי. הסיפור הזה תורגם לעשרות שפות, כולל גם לעברית.
זהו אחד הסיפורים הכי אהובים עלי, והמסר שלו הוא מסר מאוד מאוד מרחיק לכת.
מקווה שהסיפור ימצא חן בעיניכם, והכי חשוב מקווה שתיהנו מקריאתו, ואני סומך עליכם שתבינו את המסר מאחורי הסיפור הזה.
היערות נדדו רחוק מהנמר הכלוא בכלוב, אך הוא לא היה מסוגל לשכוח אותן, והביט בכעס לעבר אנשים שמסתובבים מסביב לכלוב שלו כשעיניהם מתבוננות בסקרנות וללא כל פחד, אחד מהם דיבר בקול שקט ובטון של צו:
"אם תרצו באמת ללמוד את המקצוע שלי, מקצוע האילוף, חובה עליכם לא לשכוח בכל רגע שהקיבה של היריב שלכם היא המטרה הראשונה שלכם, ואתם תיווכחו לדעת שהמקצוע הוא גם קשה וגם קל, באותו הזמן. הביטו כרגע אל הנמר הזה, הרי הוא נמר מטורף, שחצן, והוא מאוד מתגאה בחופש שלו, בכוחו ובעוצמתו, אך הוא ישתנה ויהפך להיות עדין וצייתן כמו תינוק קטן.
תשגיחו על מה שעומד להתרחש בין מי שיש לו אוכל ובין מי שאין לו אוכל ותלמדו"
והנהנו הגברים שהיו תלמידים נאמנים למקצוע האילוף, וחייך המאלף בשמחה. אחר-כך פנה אל הנמר כשהוא שואל בטון מלגלג: "מה שלום אורחינו היקר". אמר הנמר "הבא לי משהו לאכול כי הגיע זמן האוכל שלי".
אמר המאלף בפליאה מלאכותית:"האם אתה מצווה עליי כשאתה הכלוא שלי? איזה נמר מצחיק אתה, עלייך להבין שאני היחיד שמותר לו להוציא פקודות".
אמר הנמר:"אף אחד אינו מצווה על הנמרים".
אמר המאלף:"אבל עכשיו אתה אינך נמר , אתה ביערות נמר, העובדה שהפכת להיות כלוא בכלוב הופכת אותך עכשיו לסתם עבד שמציית לפקודות ועושה את מה שאני רוצה שתעשה".
אמר הנמר בשאננות:"אני לא יהיה עבד לאף אחד".
אמר המאלף:"אתה חייב לציית לי כי אני אשר רוכש את האוכל".
אמר הנמר:"אני לא רוצה את האוכל שלך".
אמר המאלף:"אם כן, תרעב כרצונך הרי אני לא אכריח אותך לעשות דבר שאינך חפץ לעשותו" והוסיף כשהוא מדבר עם תלמידיו "אתם תראו איך הוא ישתנה, הרי הראש המורם אינו משביע קיבה רעבה".
ורעב הנמר ונזכר בעצב בימים שבהם היה מזנק במהירות הרוח מבלי שום כבלים כשהוא רץ אחרי הטרף שלו.
וביום השני הקיפו המאלף ותלמידיו את כלוב הנמר ואמר המאלף:"האינך רעב? אתה בוודאי רעב בצורה מכאיבה ומייסרת אמור שאתה רעב ותקבל כל מה שתרצה מבשר".
שמר הנמר על שתיקה ואמר לו המאלף:"עשה את מה שאני אומר לך ואל תהיה טיפש. תודה שאתה רעב ותשבע מיד".
אמר הנמר:"אני רעב".
וצחק המאלף ואמר לתלמידיו:"הנה הוא נפל במלכודת שלעולם לא יצא ממנה בשלום".
ונתן את פקודותיו, וקיבל הנמר בשר רב.
ביום השלישי אמר המאלף לנמר:"אם תרצה היום לקבל בשר תבצע את מה שאדרוש ממך".
אמר הנמר:"אני לא אציית לך".
אמר המאלף:"אל תהיה פזיז, הרי בקשתי אליך פשוטה מאוד, אתה עכשיו מסתובב בכלובך וכאשר אגיד לך עמוד! אתה חייב לעמוד".
אמר הנמר לעצמו:"בקשת המאלף באמת היא בקשה של מה בכך וזה לא שווה שאני אתעקש וארעב".
וצעק המאלף בטון אכזרי ומצווה:"עמוד!!!".
וקפא הנמר מיד ואמר המאלף בקול שמח ומרוצה:"הטבת לעשות".
ושמח הנמר, ואכל במהירות בעוד שהמאלף אמר לתלמידיו "הוא יהפוך אחרי ימים לנמר מנייר".
וביום הרביעי אמר הנמר למאלף:"אני רעב, דרוש ממני שאעמוד".
ואמר המאלף לתלמידיו:"הנה הוא התחיל לאהוב את פקודותיי". ואחרי כן המשיך לדבר אל הנמר:"אתה לא תאכל היום אלא אם תחקה יללת חתולים".
הסתיר הנמר את כעסו ואמר לעצמו:"אני אשתעשע אם אחקה את יללת החתולים".
והוא חיקה את יללת החתולים וכעס המאלף, ואמר בהתכחשות:"החיקוי שלך נכשל, האם אתה מחשיב את השאגה ליללה?".
וחיקה הנמר בשנית את יללת החתולים אך המאלף הפך לשמור על פנים עקורים, ואמר בשנאה ובביזוי:"שתוק שתוק. החיקוי שלך עדיין נכשל. אני אניח לך היום להתאמן על יללת החתולים, ומחר אני אבחן אותך ואם תצליח תאכל, ואם לא תצליח לא תאכל".
והתרחק המאלף מכלוב הנמר כשהוא הולך בצעדים איטיים ובעקבותיו הלכו תלמידיו כשהם מתלחשים וצוחקים.
ביום החמישי, אמר המאלף לנמר: "נו, אם תחקה את יללת החתולים בהצלחה תשיג חתיכה גדולה של בשר טרי". חיקה הנמר את יללת החתול והמאלף מחה כפיים בשמחה: "גדול, אתה מיילל כמו חתול בחודש פברואר" והשליך לו חתיכה גדולה של בשר.
וביום השישי איך שהתקרב המאלף לנמר מיהר הנמר לחקות את יללת החתולים, אבל המאלף המשיך להיות עם פנים עצובות ואמר הנמר: "אני כבר חיקיתי את יללת החתולים" אמר המאלף: "תחקה את גערת החמור", אמר הנמר באי שביעות רצון : "אני הנמר אשר חוששים מפניו חיות היערות, אחקה את החמור?? אני אמות ולא אבצע את בקשתך".
התרחק המאלף מכלוב הנמר מבלי להוציא מילה וביום השביעי, התקרב המאלף אל כלוב הנמר עם פנים מחויכות ואמר לנמר: "אינך רוצה לאכול?". אמר הנמר: "אני רוצה לאכול". "גער כמו חמור ותשיג את האוכל" אמר המאלף. ניסה הנמר להיזכר ביערות ונכשל, והתחיל לגעור כשהוא עוצם את עיניו. ואמר המאלף "הגערה שלך אינה מוצלחת אבל אני אתן לך חתיכת בשר מתוך רחמנות עליך".
וביום השמיני אמר המאלף לנמר: "אני אפתח בנאום וכאשר אסיים תמחה לי כפיים!". התחיל המאלף לקום ואמר: "אזרחינו היקרים, הבהרנו בעבר ובהזדמנויות רבות את עמדותינו כלפי העניינים הגורליים של האומה, ועמדתה הנחרצת והגלויה של המדינה לא תשתנה למרות כל המזימות של הכוחות האויבים ולמרות כל הלחץ הבינלאומי, ובאמונה שיש לנו אנחנו ננצח". אמר הנמר: "אני לא הבנתי מה שאמרת". אמר המאלף: "אתה חייב להיות מרוצה מכל דבר שאני אומר ולמחות כפיים כאות להערצה". אמר הנמר: "תסלח לי אני בור ועם הארץ, ודבריך מציונים ואני אמחה כפיים כרצונך". והנמר מחה כפיים, ואמר המאלף: "אני לא אוהב את הדו פרצופיות ואתה דו פרצופי אתה היום לא תאוכל כעונש לך".
וביום התשיעי הגיע המאלף כשהוא מחזיק ערימה של עשבים והשליך אותה אל הנמר: ואמר לו: "אכול!". הנמר אמר: "מה זה? אני מאוכלי הבשר", אמר המאלף:"החל מהיום אתה תאכל רק עשבים". וכאשר הרעב הכריע את הנמר הוא ניסה לאכול את העשבים, והטעם של העשב לא היה נוח לו, והוא התרחק בסלידות ולא אכל אותם, אך הוא חזר לעשבים בשנית והחל להתרגל לטעמם לאט לאט.
ביום העשירי נעלם המאלף ותלמידיו והנמר נשאר בכלוב, והנמר הפך להיות אזרח והכלוב הפך להיות עיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: