arab 48

אני לא יודע אם הקשר המיוחד שלנו לנושא הבית והדיור הוא תוצאה של העובדה שאנו חיים במדינת ישראל או שכך היה המצב מאז ומעולם.

ככל שאני חושב על הנושא הזה, מסתמנת בפניי תמונה מיוחדת של יחסים ביננו לבין "הבית" שלנו. מערכת יחסים הבנויה על אהבה, תחושת שייכות, חוסר וודאות, קיפוח, והכי חשוב מהכל היא מהווה מרכיב תרבותי המעצב מחד את התרבות שלנו ומאידך מעצב את היחסים שלנו עם מדינת ישראל, או ליתר דיוק, מעצב את היחסים של המדינה אלינו.

עד כמה בניית בית היא אירוע תרבותי יכולה להעיד העובדה שלאחר כל יציקת בטון נוהגים הבעלים של הבית לערוך "ארוחת בטון" ולהזמין אליה את קרובי המשפחה, את עובדי הבניין שעבדו בבניית הבית, את השכנים ואת החברים. הארוחה הזו מסמלת את העובדה שהנה הצלחנו לסיים שלב משלבי בניית הבית שזה דבר שצריך להכריז עליו ולחגוג אותו. אנחנו גם נוהגים לשים זרי פרחים על הגג החדש לאחר כל יציקה, שזה אולי מסמל את התקווה שבניית הבית תסתיים בקרוב, או אולי מסמלת את התקווה שהעתיד של דיירי הבית יהיה וורוד.

יש גם פתגמים שקשורים לנושא בניית הבית, כמו למשל את הפתגם שמכריז כי "בניית הבית, הלימודים והחתונה הם דברים שמסתדרים בקלות". ברור לכל כי אלו לא דברים קלים בכלל, אלא שיש בפתגם הזה משום זריקת עידוד לבוני הבית שבניית הבית תסתדר להם למרות כל הקשיים שיתקלו בהם.

אנחנו גם נוהגים, בד"כ, לבנות את הבית בכוחות עצמנו ובכספים ובחסכונות שלנו מבלי לקבל הלוואות או משכנתאות. אני למשל רציתי לקבל משכנתא על מנת לסיים את בניית הבית שלי אולם הוריי סירבו והתנגדו למהלך בכל תוקף. אולי זה נובע מהעובדה שמשכון הבית מתפרש כוויתור על הבית, או שזה בא מתוך חשש לאיבוד הבית וקורת הגג במקרה וחלילה לא נצליח בהחזר המשכנתא.

בד"כ מי שבונה את הבית אלו ההורים שבונים את הבית כשלב ביניים לפני הכנת ילדיהם לחתונה. אבא שלי למשל בנה חמישה בתים לכל אחד מילדיו. במבט לאחור, אני חושב שאכן הפתגם שצוין לעיל הוא נכון, וזאת בשים לב לעובדה שאבא בנה בית לכל אחד מאיתנו, וארבעת הבכורים כבר התחתנו וסיימו גם את לימודיהם האקדמאיים.

הצד השני של המשוואה הוא הקשר שלנו עם המדינה שבא לביטוי תוך כדי בניית הבית. כל מי שניסה לבנות בית נתקל בבירוקרטיה הממשלתית בנושא הזה, על אחת כמה וכמה אם אתה ערבי שגר ביישוב ערבי שמדיניות המדינה מפלה אותך בצורה ברורה ביותר.

אני חושב שמדיניות הדיור והמקרקעין היא הדרך של המדינה לשלוט בנו ולדכא את המיעוט הערבי. זה לא בא לידי ביטוי אך ורק בהליכים בטרם בניית הבית (קבלת היתר למשל), אלא גם בהליכים שלאחרי. זה כולל את החיבור לתשתיות המים, הביוב והחשמל. קחו למשל את העובדה שמרבית השכונה שבה אני מתגורר לא מחוברת לרשת החשמל וזאת למרות העובדה שכל הבתים בשכונה נבנו בהתאם להיתרים כחוק. חברת החשמל טוענת שהיא לא מסוגלת לחבר את הבתים לרשת החשמל בגלל שאין תשתיות באזור, מנגד המועצה טוענת כי אין לה מימון לפתח את התשתיות בשכונה מאחר והמדינה לא מתקצבת אותה כראוי. זה כולל גם את הנושא של פיתוח הכבישים, את הנושא של השטחים הירוקים והפתוחים, את המרחבים הציבוריים, ועוד הרבה תחומים הקשורים לבנייה. כמובן שאין גם דיור ציבורי, אין הקצאת מקרקעין לבנייה (בכפר שלי, שמונה קרוב ל -13,000 תושבים המדינה החליטה לפני כמה זמן להקצות אך ורק 16 מגרשים לזוגות הצעירים וזה עדיין תקוע מזה כמה חודשים ונכון להיום טרם פורסם המכרז). כמן כן אין עתודות של קרקע פרטית לבנייה, והמצב הולך ומחמיר ככל שהזמן עובר.

בקרב רבים מבני דורי, הדור הצעיר, יש תחושה שזוהי חבית הנפץ שעליה אנחנו יושבים. אם לא יימצא פיתרון מתאים החבית הזו תתפוצץ מתישהו. אז, אופתע אם אשמע שזה היה "ברבור שחור" שלא היה ניתן לצפות אותו מראש.

הרי מה חשבתם לעצמכם?? נו באמת, מה חשבתם לעצמכם??