כתיבה נוצרת - סיפורי אימה ופחד.
היא היתה משוגעת, כמו רובנו בעולם. ההבדל היחסי בינה לבין רובנו היה, שלה בעצם, היה אומץ.
את החדר שלה היה אפשר לדמיין כמעט רק בשחור לבן, אפל ומלנכולי להחריד. היה שורר בו שקט מוחלט מלבד מנגינות חודרניות של שוברט. אבל רק שוברט.
הספריה היתה ריקה בדרך כלל, אך מדי פעם לפעם היו מוצאים כמה ספרים את מקומם בצידה. בשידה שליד המיטה שלה נחו ספרים מכל מיניהם. תמיד היו שם חמישה עשר ספרים, הדוקים לקיר לפי סדר אקראי. לפעמים היה נראה שרק כריכות הספרים הללו מילאו את החדר שלה במשהו קצת שמח וצבעוני.
בקושי היו שומעים אותה מדברת. ולא מתוך ביישנות אלא מתוך אי-צורך מולד. לא היתה דברנית גדולה, מלבד העובדה שחוץ ממשפחתה, גם לא היה לה עם מי.
מראַה לא היה יוצא דופן. שערה שחור וגלי, עיניה חומות, וחוץ מעורה, שהיה בצבע כמעט סיד, לא היה בה משהו מיוחד מדי. לפעמים היא היתה משנה את פוזיציית הישיבה על המיטה עם ספר ביד, בישיבה על אדן החלון, מקשיבה לאותה המוסיקה היחידה שהיתה מסוגלת לשמוע תוך כדי שהרוח חונקת אותה עד עוצר-נשימה, מבלגנת את שיערה והופכת אותו לסבוך ומקורזל.
בערבים היא היתה חוטאת ממנהגיה היום-יומיים ויושבת בספריה כשרק נר אחד, תמיד אדום, מאיר על כל האטמוספירה האישית שלה. לידה, וזה לא משנה אם מימין או שמאל, היה מונחת כוס תה חמה שהיתה מכינה לעצמה. מולה היה תמיד דף ועיפרון. הדף תמיד היה ריק והעיפרון תמיד מחודד. כאילו שהיה לה אובססיביות-קומפלוסיביות לכל מהלך החיים ההדוק והמוקפד שלה.
בדרך כלל שישבה בערבים על אדן החלון, נראה כאילו אף אחד לא שם לב לקיומה. אף אחד לא היה מסתכל אף פעם למעלה, לא היה מעיף מבט או שם לב.
ביום ההוא מישהו הסתכל. כשהוא הרעיף מבטו למעלה נעתקה נשמתה, עיני הדבש שלו ריתקו אותה למבטו, ומשום מה גם הוא לא זז שניות רבות מהנקודה הזאת ברחוב הסואן שממנו הביט בה. מישהו צעק מעבר לכביש והוא לשניה הסיט מבט. היא ניצלה את השניה וברחה לספריה שלה, לשבת מול הדף והעיפרון חסרי-התועלת.
משהו בו גרם לו לחזור כל יום ולהסתכל באותה שעה, במשך אותו זמן קצוב, לתוך עיניה העצובות והבודדות שהיו כל כך בולטות על עורה הלבן. הוא עשה זאת במשך שבועות שלמים.
באחד מן הימים שהוא בא להסתכל היא לא היתה שם. במקום זה היא היתה עסוקה בלקרוע את כל מאגר הספרים העצום שלה. אחד אחרי השני. עד שרצפת החדר שלה נראתה כמו רצפת בית-דפוס פרוץ.
ביום למחרת, בשעה שהיה צריך היה להסתכל עליה מלמטה, היא החליטה לצאת מהמאורה החשוכה שלה ולחכות במקום שבו הוא היה אמור להיות. ברגע שהיא ראתה אותו מתקרב קפאה במקום. הוא התקרב אליה והביט עמוק עמוק לתוך העיניים החומות, שהיה מבלבל לדעת אם הן ריקות וחלולות או שמא מלאות במילים עד שכמעט רצו להתפוצץ. היא תקעה לו חתיכת עץ בבטן, עד שגסס. היא חזרה למעלה בחרישיות, הביטה מן החלון בעיני הדבש שלו, בפעם האחרונה שיביט אליה חזרה. אפף אותה שיגעון שאי אפשר להסביר.
היא כבר לא היתה שומעת שוברט, היא היתה מקשיבה לשקט. את הנר האדום החליפה בשלושה לבנים קטנים. ספרים היא כבר לא היתה קוראת. כל מה שעשתה במשך כל הימים היה למלא את הדפים הריקים שלה במלל ולחדד את העיפרון שנראה וכמעט הגיע לסופו.
כשהיד שלה סבלה מכאבים איומים היא החליטה לשבת על אדן החלון.
במותה כתבו על המצבה שלה:
בחייה הרגה שני אנשים; את אחיה ואת עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
