כשאני רואה אותה ככה, עם הנמשים האלה שלה, והשיער הפרוע והמבולגן, כשהיא כל כך מלאת אהבה. יש לה חיוך על הפנים וביד אחת היא מחבקת את חברה שלה. אני תוהה לעצמי אם הבן אדם שהפכתי להיות היה פעם כזה, אם הייתי דומה לה.
אני שואלת את עצמי אם הייתי ילדה כל כך שמחה, קופצנית, אנרגטית. אם היתה לי כל כך הרבה סבלנות, או נחישות לעזור. אם הייתי מסוגלת להעניק כל כך הרבה אהבה ולהוכיח את האהבה הזאת במגע אנושי שאני כל כך סולדת ממנו.
הרי גם היא דומה לי. היא קריזיונרית ורגשנית כמוני. חוץ מהאומץ שלה לבכות ולהגיד שכואב לה, כי את זה אין לי.
אם הייתי כזאת אני רוצה לדעת. אם עדיין חבויה בי ילדה חייכנית וקטנה אז שתצא, אני מחכה.
בסך הכל אני לא יודעת אם להתלהב או להיות עצובה מהעובדה שהיא דומה לי. אם היא כל כך כמוני אז אולי היא תיחשף לגורל המאכזב שאני חשופה אליו. אולי גם היא תרצח בלי רחמים את הרגשות שלה בסכין חדה ונוצצת. אולי גם היא תתבגר ותבין שהעולם הוא זבל אחד גדול, שלא כולם מקבלים אותך כמו שאתה. שכל האמונות שלה נרמסות זו אחר זו.
אם היא כמוני אז שתעצור את זה עכשיו, שתתפלל להיות פיטר-פן או ארתור, מסוג הדמויות שלא גדלות לנצח. ששניה לפני לא תשכח לקחת את התמימות ולשים בכספת.
אם היא כמוני,
אז...
גם לה יהיו הפרעות אכילה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
