היא בהחלט קצת מוזרה. מדברת מוזר, הולכת מוזר, מתלבשת מוזר. הייתי אומרת שהילדה אפילו מפחדת מהצל של עצמה, מדברת בשקט, לא סומכת על אנשים בקלות, לא מתחברת בקלות. היא נעלבת ממש מהר, אני לא אתפלא אם היא סובלת מחרדת נטישה.
סיפרו לי שאחרי שאבא שלה נפטר, לפני שלוש שנים, אז היא נכנסה לדיכאון עמוק. היא לא רצתה לראות או לשמוע אף אחד, פחדה מהחיים ובצדק. נידתה את עצמה במשך המון זמן מכל צל קיום אנושי.
אחרי שגיליתי את אלה הבנתי אולי למה היא כזאת מוזרה. בן אדם יכול להישאר נורמלי אחרי שקורה כזה דבר? אחרי שחווים ילדות קשה, במיוחד כשאתה הבת הכי קטנה במשפחה. באמת אמורים להמשיך כרגיל בחיים, אמורים להבליג, להתגבר, להתפתח באופן נורמטיבי, לפתח חיים שפויים? אם אלו היו החיים שלי אז הייתי אומרת לכל העולם שילך להזדיין; כי אני רוצה לשקוע בחרא שלי, אני לא רוצה להבליג, אני רוצה להתקע באותו שלב בחיים שלי, אני רוצה להקבר בדיכאון העמוק שלי, לחתוך ורידים, ושכולם יסתמו.
מהצד השני, דווקא מזל שאלו לא החיים שלי.
אחר כך גיליתי שאמא שלה גוססת. וכמה זה נוראי שאבא שלך מת מסרטן ועד שחשבת שהכל הסתדר אז גם אמא שלך. איזה נוראי זה להיות יתום עוד לפני שהגעת לגיל 17, כשאתה יודע שההורים שלך מתו ממחלה שכנראה תורשתית ואולי גם לך זה יקרה.
אמא שלה אמרה לה לפני שהיא נפטרה, שלא תבכה עליה. שתשמח. שהיא לא רוצה שהיא תיכנס לדיכאון ההוא שוב, שתמשיך בחיים שלה. אני אומרת שזה משפט של אנשים גוססים. סבא שלי אמר את זה גם לפני שהוא נפטר. אולי זה משפט של אנשים גוססים שעומדים למות מסרטן מעי הגס.
אמא שלה נפטרה. נראה לי העובדה שהיא מוזרה גורמת לה לעבור את זה יותר בקלות, צורת המחשבה שלה קצת שונה ותמימה יותר.
ובעצם אני שואלת את עצמי בסך-הכל אם אלה לא הורים כושלים אז מה כן.
אז אני עונה לעצמי בחד-משמעיות;
עדיף הורים כושלים מאשר לא-הורים בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
