אז אני עולה ויורדת, לפי הארכיטקטורה של הקניון. מסתכלת על חנויות, נכנסת ויוצאת. נסחבת עם שקיות עמוסות בידיים. זה הכניס אותי לאופורטיביות מסויימת, האמת. כאב הראש נעלם, השנאה העצמית ברחה לה, התיעוב, האימה, הבושה העצמית. את כולם ארזתי בקופסאות תכשיטים קטנות ושמתי בתוך השקיות שלי, רק כדי שיתערבבו עם כל הבגדים הגדולים כדי שאף אחד לא ישים לב לנוכחות שלהם.
כשיצאנו לרחוב עצמו פתאום הרעש הכה בי. כמה אנשים ואורות. כמה מכוניות עוברות, כמה חלונות בבתים, כמה פיח, לכלוך, כמה אופוריה. לא ספרתי כמה יש מכל דבר, זה לא עניין אותי. כשאומרים בועה תל-אביבית אז צודקים. זה כאילו לפני שאתה הולך לשם אתה פושט מעליך את האני הרגיל שלך ומגיע לשם בתור מישהו אחר. אתה זר לחלוטין בעיני הרוב, אף אחד לא מכיר אותך ואף אחד לא מתמקד בך או משיב את תשומת ליבו עליך. זה כאילו אתה שם ולא שם.
הבטחתי לעצמי שיום אחד אני אגיע לשם חופשיה מתמיד. אבזבז מתחת ל-500 שקל. אסתפק בקופסת סיגריות זולה ואיזה אייס ארומה דיאט. טוב נו, אולי בקצת יותר.
ויהיה לי את כל היום, לא שלוש שעות.
הכי חשוב אני לא אחפש לקנות אושר בכסף. לא אביט בבגדים שיעלו לי את רמת האדרנלין, את שמחת החיים, את הביטחון העצמי שלי. החנויות באמת מוכרות לנו אושר במידות קטנות על קולבים יפים. ברוב המקרים אני לא במידה הקיימת.
אז מי זה אמר
שכסף זה לא הכל בחיים, אלא אושר?
תגידו לו שאושר בימינו קונים בכסף,
והרבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
