אז החלטנו ללכת לקנות סיגריות קילומטר רחוק יותר מאיפה שהיינו. מטומטמים שכמונו.
או שבעצם, למה אני משייכת את התואר הנשגב הזה אלי. אתה רצית ללכת לקנות סיגריות קילומטר מאיפה שהיינו ואני הסכמתי ללכת איתך. אם תשאלו אני לא אדע למה.
כשהגענו לאן שהיינו צריכים וראינו שהקיוסק סגור, כבר שמתי לב שקצת קשה לי לנשום. הרגליים שלי אולי כבר התחילו לכאוב. אמרתי שאני לא זזה ושתשכח מזה, אני לא ממשיכה.
חצינו את כל הרצל ברגל והופתעת כששום קיוסק לא היה פתוח בארבע וחצי לפנות בוקר של יום שבת. אני לא הייתי מופתעת. זה היה צפוי. ואז כשהגענו לרוטשילד אנשים אמרו לך איפה תחנת הדלק הקרובה, אז הסכמתי, ואפשר להגיד שדי בקלות, להמשיך. לרגליים שלי כבר לא היה אכפת, קורה להם.
אחרי שקנית לשנינו סיגריות גרמת לי להביא לך את המצית שלי, שבעצם אתה קנית לי. אני מקווה שאתה שומר עליה טוב, יש לה ערך סנטימנטלי עדין.
התיישבנו על המדרגות של סקטור ברוטשילד, שנינו מדליקים סיגריה, ואני מתחילה לשיר את 'נכון את יפה' של אפרים שמיר. ברגע שנגעת בפלאפון כבר שאלתי אותך אם נכון שאתה מפעיל את השיר הזה עכשיו. אני לא יודעת למה אבל יש שירים מסויימים שאנחנו כל הזמן שומעים מחדש כשאנחנו ביחד. עד עכשיו רק שני שירים גורמים לי כל הזמן להיזכר בך. 'רוטשילד' של מרסדס ו'רקונינג סונג' של אסף אבידן.
פתאום אתה אומר שאתה פשוט לא יודע למה, אבל יש משהו בתנועה של החזקת הסיגריה שפשוט עושה לך טוב.
אני חושבת שבאמת יש משהו בסיגריה שהופך לך משהו בהרגשה הפנימית. אופף אותך בביטחון ורוגע. כאילו כשאתה מחזיק את הסיגריה העולם טמון בתוכה והכל בשליטתך, הכל בסדר. וזה לא באמת, אני יודעת. זה בדיוק כמו שאר הדברים שניסיתי למכור לעצמי במשך שבע-עשרה שנות קיומי.
כבר נהיה כמעט חמש. בדרך חזרה לשאר האנשים שהיינו איתם אני גורמת לך לשים לב לשמיים בכך שאני אומרת לך לראות איזה צבע יפה יש להם. הם היו צבועים בצבע כחול חצי-שקוף.
ואנחנו הולכים שם, עם שירים שאנחנו רגילים לשמוע ואף פעם לא נמאס לנו, לא מדברים הרבה כי אנחנו לא באמת צריכים דיבורים. בוהים בדרך ולא סופרים צעדים או דקות, והעיר מקיפה אותנו בצבע שיחודי לה רק בשעה ההיא, שהשמש מצחצחת שיניים ומפהקת פיהוק של בוקר.
הכל סגור; החנויות, הקיוסקים, בית בזק, הקניון, מופת. ורק הנפש הפתוחה שלנו משאירה שובל של ניחוח דובדבן מאחורינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
