שוב מנסה את מזלי בכתיבה נוצרת(:
כמה פעמים אני שומעת אותם, מתלחששים מאחורי הגב על כמה שאני מוזרה, שאני הולכת עקום, שהנעליים שלי מכוערות, שאני לא יודעת להתלבש ושיש לי קול צפצפני.
כשבאתי עם הנעליים החדשות שמעליהן יש רשת, ומעליה יש גומי כתום וגומי ירוק, שמעתי איך הם אמרו שזה מזעזע. כשלבשתי טייץ צהוב ומעל זה חצאית ג'ינס וחולצה כחולה, שמעתי אותם אומרים שעדיף כבר שהייתי הולכת ערומה. הם לא יודעים אבל אני שומעת הכל. לא רק שומעת אלא זוכרת. אני זוכרת מה קרה באותו הרגע, איפה זה היה, מי אמר למי ומה אני חשבתי לעצמי, על מה שהם אמרו ועל העובדה שהם לא יודעים ששמעתי.
יש לי שני חברים הכי טובים. לפעמים אני מרגישה כמו סמרטוט רטוב ומלא לכלוך, ואחד מהם הוא המים שלי והשני הוא החבל שעליו אפשר להתייבש. ואז זה עובר, ואני בסדר. אחר כך הכל מתחיל מחדש, אבל זה מסוג הדברים שרק נשמעים גרועים, ואפשר להתרגל אליהם. אז התרגלתי.
יש לי שתי אחיות גדולות. שתיהן כבר התחתנו ועזבו את הבית. אבא שלי עזב לפני שלוש שנים. הוא לא אמר לי ביי, הוא אף פעם לא הזכיר את זה שהוא גאה בי או שהוא אוהב אותי.. אחרי שהוא עזב לא חזרתי להיות מה שהייתי. ביליתי את היום בקריאת מגזיני גברים, מדמיינת שיש גבר בוגר שנוכח בבית. מן משחק תפקידים מטופש שהייתי עושה, רק כדי להרגיע את עצמי. וזה אף פעם לא עבד. כל מגזין שהייתי קונה בסוף הייתי מטיחה אותו על הרצפה, אחר כך קורעת אותו לחתיכות ולבסוף אוספת לשקית ושורפת מאחורי הבנין. במשך שנה שלמה השכנים דיברו על זה שלפחות פעם בשבוע מישהו מעז להדליק איזו מדורה מאחורי הבנין וצריך להרוג אותו, ולאמא אף פעם לא אמרתי שזו אני. גם ככה היה לה קשה.
עם האחיות לא הייתי בקשר טוב, רק כשגילו אצל אמא אלצהיימר בגיל מוקדם, אז התחלתי לישון אצלם בימים שהיא היתה בבית-חולים. זה לא שגיל ארבע-עשרה זה גיל קטן מדי בכדי להשאר בבית לבד, אלא הן פחדו שאני אשתגע.
היו לי נדודי שינה שלא סיפרתי עליהם לאף אחד. אם הייתי ערה אז הייתי משחקת עם עצמי בכל מיני משחקים במחשב, או שרה לעצמי שירים. לפעמים סתם הייתי חושבת מחשבות, אבל העיקר לא לצאת מהחדר. אחרת אמא היתה דואגת ומתחילה להלחץ יותר מדי.
בלילות לפני השינה הייתי שמה את הרגליים על הקיר בתנוחת נר לפני שהייתי הולכת לישון. לפעמים הייתי מבלה בתנוחה הזאת שלוש שעות אפילו, כי זה נתן לי המון זמן לחשוב.
הייתי חושבת על החיים שאין לי. הייתי מדמיינת אבא שהיה מותיר לי זכרונות ילדות כשאני על הכתפיים שלו, מחזיקה ארטיק קרח ומטפטפת לו על השיער, או על הקרחת, תלוי מה היה לו. דמיינתי ימי הולדת מלאים במתנות, מלאים ממתקים ואורות או אפילו ליצן. דמייני חברות שבאות אלי אחר-הצהריים, סתם לשחק בברביות. אולי אמא שלי היתה רושמת אותי לחוג בלט, כי תמיד רציתי לרקוד. אולי היא היתה קונה לי צבעים ובלוקי ציור כדי שאני אצייר יותר מחריטות על החומה בתחילת השכונה.
הייתי מדמיינת חיים עם כלב, או חתול. אולי אפילו ארנב או אוגרים. לי אפילו דגים לא היו. ובאמת שבמציאות הקיימת הייתי מסתפקת ביצור שטווח הזכרון שלו הוא שלוש שניות ולא אומר מילה. הייתי מדמיינת בית עם חצר ירוקה, ומבטיחה לעצמי שאם זה היה, אז לעולם לא הייתי חושבת שהדשא של השכן ירוק יותר. אני חושבת שזה פתגם למשהו, אבל אף פעם לא ידעתי למה.
ואז, אחרי שהייתי מדמיינת חיים שלמים ואחרים, הייתי מחייכת לעצמי, מורידה את הרגליים מהקיר, מנשקת את עצמי על היד ואחר כך אומרת לעצמי לילה טוב בקול מעט שונה משלי, ומדמיינת שיש לי אמא שאוהבת אותי כל יום מחדש.
בלילות היו לי סיוטים.
אבל מה כבר יותר גרוע מהמציאות עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
