סיגריה היא העולם הקטן שלי. כשאני מחזיקה אותה עולמי מונח לי בין שתי אצבעותי, ואני מסוגלת לעשות בו כרצוני. אף אחד לא יגיד לעשן או לא. אני היחידה שמחליטה מה להכניס לגוף שלי ומה להוציא ממנו. אם יהיה לי סרטן אני אהיה אחראית אליו, תזכירו לי את זה בערוב ימי.
ולפתע לא רציתי להיות שם, לא הרגשתי שייכת, לא הרגשתי נהנית. עליתי על המדרגות מאחורי איזה בניין, איפה שאף אחד לא רואה. והצתתי את עולמי הקטן בכדי שקצת אוכל לשכוח מי אני לכמה רגעים.
ואז היא באה. הסתכלה עלי כאילו אני השטן, אבל היא היתה הגיהנום. היא התבוננה עלי כמה שניות בעודה חושבת מה להגיד לי, איך להכאיב לי הכי חזק ואיך היא יכולה לצאת מכל העניין מרוצה ומסופקת. הסתכלתי עליה גם, התלבטתי אם לקחת עוד קצת מהאויר הסמיך והגועלי הזה שאני אוהבת. טוב שלא לקחתי.
היא אמרה לי במן קול אחראי ומצווה לכבות את הסיגריה. כיביתי ושתקתי אך היא המשיכה להביט. שנאתי את המבט הג'ינג'י הזה שלה, הוא נראה אכזרי והוא זה שגרם לי לרמוס את עולמי בשניות. להרגיש מושפלת בצורה מבחילה.
היא אמרה לי שאני בצופים אז אני לא צריכה לעשן. מלמדים אותך בצופים המון דברים, ואני אוהבת את הצופים. אבל אם אני לא צריכה לעשן אז אולי אני גם לא צריכה להתקיים או לחיות. זה קטע כזה של קבלת החלטות, מה אני מעדיפה יותר - את הסיגריות או את הצופים. הם שניהם בעלי אותו מכנה משותף שבו הם מספקים לי שקט נפשי ובריחה מן המציאות שלי שאני שונאת.
היא המשיכה להסתכל עלי ואמרה לי לחזור לפעילות. אמרתי לה שאני בהפסקה והיא אמרה שאחזור בכל זאת. לא באמת חזרתי, אבל לפני שקמתי משם היא הזכירה לי שוב שאני בצופים ואני אמורה לשים את הסיגריה הכבויה בתיק או בפח. חיפשתי במשך עשר דקות פח ולפתע ראיתי אותה שוב, חושבת לעצמה דברים שלא רציתי לדמיין, אומרת לי להביא לה את הסיגריה. נפלט לי "את רצינית?" והיא אמרה כן. בלי בושה.
יש בצופים איזשהו כוח בלעשות דברים מפגרים. לטפס על עמודים גבוהים, לשבור עצים לבד למדורה, ללכת לקטוף בוסים, לשים את הזבל בתיק. אני אוהבת את הטבע ואת החי, אבל משום מה הם נהנים להתעמק יותר במה שמסביבך מאשר באתה בתוך הסביבה. אותי זה מכעיס.
שנאתי את עצמי אחר כך. מישהי ג'ינג'ית ורזה השפילה אותי; היא לקחה לי את הסיגריה וזרקה את כל עולמי הקטן לפח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
