בכל יום ביומו, לפחות חמש פעמים, אני מביטה על עצמי במראה ופתאום בבואתי משתנה לילדה שהייתי פעם.
אני מביטה לה ישר בעיניים אל אישונים מכווצים ועיניים דומעות. מסתכלת עליה מקרוב ממש, על עצמות הלחיים שלה, על המבט השקוע עם המשמעות הכואבת.
אני יודעת שהמציאות שלה כואבת. היא רוצה לצאת מתוך עצמה אבל מעולם לא ניתנה לה ההזדמנות. היא רוצה להכיר עולם אחר וטוב יותר שבו היא לא נמצאת
היא ויתרה על הכל ועל עצמה
והמוח שלי מדבר אליה, שיחות חולין ושיחות נפש לאורך דקות שלמות. אף אחת מאיתנו לא מזיזה שום איבר בגוף, גם לא את השפתיים.
ומתוך כל המלמולים שלבסוף יתאדו אל אויר מנטלי אני אומרת לה חד וחלק: תשכחי מזה, זה ידפוק אותך לכל החיים.
והיא מקמטת את מבטה ומזיזה מעט את ראשה במבט מאכזב עד כדי בכי, ואני מסתובבת והולכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
