כל איבר בגוף מזכיר לך משהו אחר. כל איבר מוכתם בזיכרון ישן שחוזר לצרוב על העור. מכף רגל עד ראש - את סיפור, את ספר. את קובץ אירועים שמורכב לאדם אחד.
ואיך את יכולה לשכוח כשהגוף זוכר? איך את יכולה לשים את הזכרונות מבעד לתאים האפורים ולהמית אותם, אם הידיים שלך מדברות, הבטן שלך צועקת, כפות הרגליים שלך נשנקות לאותם הזכרונות? איך תוכלי לשכוח אם המותניים שלך מרגישות ידיים בכל פעם מחדש? איך תוכלי להבליג אם הלחיים שלך זוכרות ליטוף, איך תוכלי לשכוח אם הכתפיים שלך זוכרות מגע, אם השיער שלך זוכר ליטוף, אם העיניים שלך זוכרות תמונות, אם האוזניים שלך זוכרות קולות, אם הברכיים שלך זוכרות מכות, אם הזרוע שלך זוכרת צביטה, אם הגב שלך זוכר טפיחה?
את רוצה להעלים את כל אלה, אבל אלה טמונים בך מיום היוולדך, ובכל 18 שנות חייך הם אגרו את תרחישי-הסביבה וספגו אותם אל מתחת לעור, במקום בו קשה לחפור ולמצוא ולהוציא אותם ממך.
השפתיים שלך זוכרות נשיקות עדינות או רכות או מחוספסות מזקן שלא גולח. הקיבה שלך זוכרת ימים ריקים מתוכן וימים קשים לעיכול. הראש שלך זוכר ימים כואבים, הגרון שלך זוכר אצבעות מרחפות בתוכו ודלקות שקדים. הציפורניים שלך זוכרות הרבה שיניים, והשיניים שלך זוכרות קור ולחץ. כפות הרגליים שלך זוכרות מסלולים ארוכים ודרך שלא נגמרת, הלב שלך זוכר רגשות והלשון שלך זוכרת טעמים.
והדבר היחיד שברור בכל הסיפור הוא שברגע שתשלימי עם הגוף, הזכרונות יראו פחות מאיימים, או להפך.
מוקדש לVenus.
עריכה:
השליטה היא לא השליטה על החיים באופן ישיר. היא שליטה על הגוף, והגוף הוא אחד מהכלים הגדולים ביותר כשליטה על החיים.
את מחליטה מה תכניסי לפה, את מחליטה מה תוציאי מהפה, את מחליטה מה תשמעי, מה תראי, מה תביני. את מחליטה אם להעלם כליל או להשאר. את מחליטה כמה ומתי, את מחליטה כמה מילים של אחרים תבלעי, או כמה החלטות של אחרים תקיאי.
ומתוך כל זה את משוכנעת, שבשניה שהגוף שלך יספוג משהו בלי רצונך, את תאבדי את כל השליטה ותהיי עבד לאחרים. עד אז את עבד לעצמך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
