הייתי יושב בסלון, על הספה הגדולה בצבעי סגול-כחול, עם עיטורים שאף פעם לא היו לי מילים להגדיר אותן. לא אהבתי את הספה, כלומר, אהבתי אותה מאוד, אבל לא יכולתי אף פעם להשלים עם המראה שלה, אהבתי אותה אהבה אפלטונית שקטה תוך כדי שאני מרכין עליה את ראשי ושם עליה את רגליי ביום קשה של עבודה.
וכאשר הפוזיציה היתה קבועה והספה מעולם לא התכוונה לזוז ממקומה, למרות התפר הנראה לעין בחלקה הימני, והקרע הרוחבי שהיה לה בצד, הייתי מפעיל את הפטיפון הקלאסי שלי, בעל צבע שחור מט ומעט צבע כסף של ברזל חשוף, והייתי שומע הביטלס. רק הביטלס.
זו לא סיטואציה המתיימרת להיות מיוחדת במינה, עם קסם משלה. זו היתה סצנה שהיתה מתקיימת אצל כל שכן וכל בית שיכול היה להיות בדרכי. כולם שמעו ביטלס, כולם רקדו לצלילי הביטלס וכולם אהבו את הביטלס.
אך לא אהבתי אותם כי כולם אהבו אותם, גם לא כי הם היו מקפיצים אותי וגורמים לי לרקוד, הייתי שומע אותם כי כששמעתי אותם, בסלון הגדול בתוך הבית הישן שאמי הורישה לי, אז לא הרגשתי לבד. הרגשתי שיש מי שמקשיב לי, יושב לידי על הספה ומלטף לי את הראש. לא צחקתי לצלילי הביטלס, אלא בכיתי לצליליהם בעיקר. הרגשתי שהם איתי בחדר והם מנגנים בשבילי, לפעמים את סיפור חיי ולפעמים את סיפורם שלהם, וכשמזגתי כל ערב כוס וויסקי ושתיתי, הצעתי להם גם, אבל הם סירבו בעדינות עם הראש והוציאו ג'וינט והדליקו אותו.
יום אחד חזרתי עם ג'יני הביתה, הספה כבר הכירה אותה וקיבלה אותה בברכה, וכשאני וג'יני התעלסנו כל הלילה המוסיקה שלנו היתה הנשימות, לא היינו צריכים לשמוע ביטלס כשהיינו ביחד. אבל ביני לבין ג'יני זה לא ילך, היא אומרת שכיף לה איתי כשהיא איתי, אבל לעולם לא מתגעגעת כשהיא לא.
בחורף של 1963, ג'יני אמרה שהיא נוסעת לטיול ונפרדה לשלום, לא הייתי עצוב, אבל אני חושב ששקעתי בגעגועים יותר מדי, שלושה ימים לא הלכתי לעבודה והביטלס התנגנו בלופים ומילאו את החלל הקר בין קירות הבית. החורף ההוא היה בין הכי קרים שחוויתי, היו לי צמרמורות והאף שלי לא הפסיק להיות אדום. הייתי מסיים חצי בקבוק וויסקי בערב, ובמשך כל הזמן הזה לא צחקתי אפילו פעם אחת.
בסתיו של 1964, ג'יני חזרה. היא אמרה שאנחנו צריכים לדבר. אז ישבנו על הספה שלי ושתינו יין אדום, אבל רק כי היא אוהבת. כשבאתי לנשק אותה היא הזיזה אותי בפרצוף חסר רגש ונצמדה לקצה של הספה. באותו הרגע הרגשתי יותר בודד מאשר בכל החורף שבו היא עזבה, וזה משום שהיא היתה נוכחת אבל לא היתה לידי בכלל. היא התחילה בלספר שהטיול היה מדהים והנופים היו אחרים, ואז אמרה גם שהטיול נארך הרבה יותר ממה שהיא ציפתה, ובכל הזמן העודף שהיא היתה בטיול, היא רק חשבה עלי. בשלב הזה קמתי בלי להודיע והפעלתי את הדיסק של הביטלס, זו היתה הפעם הראשונה שמישהו ישב איתי באותו החדר ושמעתי ביטלס.
היא אמרה שהיא היתה באיטליה ושם מצאו לה גידול. ופה הפסקתי להקשיב, ואחרי שהיא התחילה לבכות וניערה אותי ממש חזק, אני רק זוכר מילים קטנות נפלטות מתוך הפה שלה בלי שום משמעות ומתפוגגות אל תוך האויר האביך שנוצר ביני לבינה. גוססת, ככה היא אמרה ונשנקה מתוך הבכי המלוח שלה, וחיבקה אותי בצוואר נורא חזק, אבל זה לא הפריע לי כי בין כה וכה לא התכוונתי לנשום באותן השניות.
יומיים אחר כך ג'יני עברה לגור אצלי, היום ההוא רק נשכח ומאוד אהבתי את מה שקרה אחר כך. ישנו מחובקים והתנשקנו גם אם נפגשנו במסדרון כשאני צעדתי לעבר חדר השינה והיא לעבר המטבח. במשך שבעת החודשים שהיא גרה אצלי, לא שמעתי ביטלס אפילו פעם אחת, אני חושב שאפילו לא עניין אותי איפה התקליט.
אחרי ארבעה חודשים וחצי שג'יני היתה אצלי ושנינו היינו מאושרים, המצב שלה התדרדר, ולא חשבתי אפילו על העובדה שהיא עלולה למות, רק דאגתי לה וניסיתי להקדיש לה כמה שיותר זמן ותשומת-לב.
בזמן לא מוגדר ב-1965, הייתי המאושר באדם, זו היתה תקופה יפה להפליא, וחשבתי שזה יהיה יותר מנהדר לקנות לג'יני מתנה, אז אחרי העבודה הלכתי לחנות ברחוב המקביל, שנמצאת ממש ליד הסנדלר, וקניתי לה שרשרת זהב ועגילים תואמים. המוכר הניח לי אותם בתוך קופסא קטנה וקטיפתית, עם סרט מוזהב מעל. בהליכה הביתה שרקתי והסתובבתי במעגלים סביב עצמי באמצע הרחוב, החיוך שלי השתקף אל מול תוך חלון שנתגלה בדרכי. במדרגות כבר התחלתי להתלבט איזה משפט אני אגיד לה כשאני נכנס הביתה, ולא הצלחתי להחליט אם הוא צריך להיות מתוחכם כמו 'שדדו אותי היום בצהריים וכל מה שהשאירו לי הוא זה!' וישר לשלוף לה את הקופסה, או שהוא צריך להיות יותר רציני ומכבד, או שאולי מצחיק ושנון.
פתחתי את הדלת והקופסה נפלה לי מהידיים. לא כי היא חמקה לי מבין האצבעות או החליקה לי, אלא כי כשנכנסתי ראיתי את ג'יני שרועה על הספה תוך כדי שהיא שומעת ביטלס. היא לא דיברה ולא הביטה, היא לא ענדה את התכשיטים וחיבקה אותי. היא לא נשמה, היא מתה.
אחרי שהאמבולנס לקח אותה קרעתי את הספה לגזרים, ולקח לי חודש שלם של שכיבה על הרצפה עד שקניתי ספה חדשה והשתקתי את התקליט של הביטלס.
הייתי ישן איתו ואוכל איתו וחושב על ג'יני ביחד איתו.
אבל שום מילים של הביטלס לא יכלו לתאר אותי כמו שרציתי, אז הן נכנסו ויצאו מתוך הגוף שלי בקצב שגרם לי כל פעם מחדש להתקפל ולבכות.
אבל בסך הכל לא יכולתי להתנתק מהקצב הזה, הוא הזכיר לי את הספה שזרקתי, את ג'יני שאיבדתי,
את כל מה שהייתי ואת כל מה שלעולם לא אהיה, את כל מה שרציתי ביחד עם ג'יני ואת כל מה שלא רציתי לבד.
הוא הזכיר לי את עצמי.
תחרות כתיבה נוצרת בנושא ביטלס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
