הייתי רוצה להתעמק בתחושה העילאית של חוסר ההירדמות, להסביר כמה היה כיף בעובדה שהידיים שלי הרגישו כבדות וכמעט נפלו, שהלחיים שלי האדימו יתר על המידה בגלל סיבה פיזיולוגית לא ברורה במיוחד, שהאור סינוור אותי יותר, שהייתי יותר נחושה בצעדים שלי, שהרגשתי שאני שולטת בכל דבר ובכל-כולי כמה שרק אפשר. אבל זה רק רגעי, זה כמו שאני ארעיב את עצמי יום אחד, זה כמו ההקאה של רק פעם אחת, זה כמו לדמם רק לפעם אחת. כלומר, פעם אחת עד הפעם הבאה.
זה מאוד רגעי, זה מאוד מזדמן, ומנגד הדברים האלה, זה כמו להגיד לעצמי שאני יפה רק פעם אחת, זה כמו להגיד לעצמי שאכלתי פיצה מבלי לחוש רגשות אשם רק פעם אחת, זה כמו לשבת ולבכות כמו שצריך במקום להשתמש בסכינים ובאסלות ובתחושת הריקבון שבבטן הריקה, זה כמו להגיד מה מפריע לי אל מול קירות. זה בדיוק זה.
זה חולף, אתה נוגע רק כדי לזכור או לדעת איך זה, ונשאר כמה ימים עם הזכרון וההרגשה, וזה משנה רק לכמה רגעים אחר כך, ובתוך 60 שנות חיים בממוצע, כלומר - 21,900 ימים בממוצע, אתה מבלה אולי אלפיים ימים בהרגשה הזאת.
וכן, זה משנה משהו פצפון בגלגל הזה של החיים שלך, זה שובר חלקים, זה יוצר קצוות בעיגול, זה מחורר את האמצע, זה מחדש, זה מקשט, אבל החיים שלך הם עדיין מה שאתה מחזיק והכל יכול לחזור לעצמו בשניות. והאם אני באמת יכולה לשנות? זו השאלה העיקרית שלי בימים האחרונים.
האם יום אחד כזה, לכאן או לכאן, זה מה שישנה את התמונה הכוללת? זה לא, זה מאמץ רק לשניה, זה חוסר התחשבות במה שאתה יודע ובמה שקיים, זה הרי חוסר ריאליות לשמה. ואי אפשר לשנות את המצב הקיים בהפיכתו לגמרי בכמה רגעים בודדים, אפשר רק להעניק את ההרגשה הזו דרך האסקפיזם החודרני, כי לשנות אפשר דרך כניעה למציאות והכרה כי המצב שיצרת לעצמך הוא לא אופטימלי,לשנות אפשר דרך תפיסת המחשבה שאומרת כי אתה יכול לשנות וזה יקרה בתהליכים זעירים, תוך בדיקה מוקפדת של כל המתרחש מסביבך, כדי לשנות באמת אתה צריך לרצות לשנות ולא די בכך, אתה צריך לדעת בדיוק לאיזה מצב אתה רוצה לשנות, ולהפעיל את כל הכוח שלך על המצב הקיים.
תחושת הידיים שלי שהרגישו כבדות וכמעט נפלו, הלחיים שהאדימו יתר על המידה, האור שסינוור יותר מהרגיל, הנחישות הגוברת של צעדיי, זה לא באמת מה ששימח אותי. שימח אותי לדעת שאני מסוגלת לעשות את הדברים שאני רוצה בדיוק בדרך שבה הם אמורים לקרות, ואם אלו הדברים שאני צריכה להקריב כדי לקבל את זה, אני מוכנה.
אבל האם אני באמת יכולה לשנות? אני יכולה.
אבל זה בדיוק החלק שאני נוטה לא להאמין לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
